לוי הנדרסון

לוֹי הנדרסון (באנגלית: Loy Wesley Henderson;‏ 28 ביוני 1892 – 24 במרץ 1986) היה דיפלומט אמריקאי שהיה הממונה על ענייני המזרח התיכון במחלקת המדינה של ארצות הברית. אנטי ציוני שהתנגד להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ופעל בשנת 1947 למנוע את קבלת תוכנית החלוקה על ידי עצרת האו"ם.

לוי הנדרסון
Loy Henderson

לידה	28 ביוני 1892 רוג'רס, ארצות הברית
פטירה	24 במרץ 1986 (בגיל 93) בת'סדה, ארצות הברית
מדינה
השכלה	אוניברסיטת נורת'ווסטרן

ראשית דרכו

לוי הנדרסון נולד בשנת 1892 בעיר רוג'רס שבמדינת ארקנסו, כאחד משני בנים תאומים. אביו ג'ורג' מילטון הנדרסון היה מטיף מתודיסטי עני. בצעירותו למד בקולג' בעיירה קטנה במדינת קנזס ולאחר מכן למד באוניברסיטת נורת'ווסטרן ובשנת 1915, לאחר סיום לימודיו בה, למד משפטים באוניברסיטת דנוור. במלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא, אך נפסל משירות בשל מום בזרועו. במקום זאת שירת בצלב האדום באירופה. לאחר סיום המלחמה נשאר באירופה ופעל בגרמניה ובמדינות הבלטיות במסגרת הוועדה להשבת שבויי מלחמה למולדתם. עם שובו לארצות הברית הצטרף בשנת 1921 לשירות החוץ של ארצות הברית.

דיפלומט

תפקידו הראשון של לוי הנדרסון בשירות החוץ היה מינויו, בשנת 1922, לסגן הקונסול האמריקאי בדבלין בירת אירלנד. לאחר מכן, בין השנים 1924 ל-1933, שימש כמזכיר, בזו אחר זו, בנציגויות ארצות הברית בריגה בירת לטביה, בקובנה בירת ליטא ובטאלין בירת אסטוניה. בעת שירותו בריגה הכיר בחורה לטבית בשם אליס מריה הנריכסון, שלמדה נגינה בקונסרבטוריון בריגה והייתה פעילה אנטי סובייטית מוצהרת.

בשנת 1933, כאשר הממשל של הנשיא רוזוולט הכיר בברית המועצות, נשלח הנדרסון יחד עם שני דיפלומטים נוספים למוסקבה על מנת לארגן את פתיחת השגרירות האמריקאית והפעלתה והוא נתמנה כמזכיר ראשון בשגרירות. להנדרסון הייתה כבר דעה אנטי סובייטית מוצקה, אותה ספג בצעירותו מידידיו הקרובים של אביו שהיו כמרים קתולים, שהתנגדו למה שהם כינו "הכופרים הקומוניסטים". גישתו זו התחדדה עם נישואיו לאשתו המתנגדת הנחרצת לברית המועצות. ככאלו לא היו בני הזוג הנדרסון מקובלים בחוגי הממשל הסובייטי. בשנת 1936, כאשר השגריר האמריקאי ויליאם בוליט (William Christian Bullitt, Jr.) הוחזר לארצות הברית על רקע טענה של עיתונאי כי הוא עסק בעסקאות מטבע בברית המועצות, נתמנה לוי הנדרסון לממונה על היחסים בשגרירות. במלאו תפקיד זה הוא הזהיר את וושינגטון כי ברית המועצות תשתף פעולה עם גרמניה הנאצית, דבר שהתממש מאוחר יותר בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב.

בשנת 1938 נקרא הנדרסון לשוב לוושינגטון כדי לשמש כעוזר ראש המחלקה לענייני אירופה במחלקת המדינה. בחוגים הדיפלומטיים הוא נחשב כמבקר חריף של ברית המועצות ובשנת 1940, כאשר ברית המועצות סיפחה את המדינות הבלטיות, היה להנדרסון חלק במהלך שהביא להצהרתו של סגן מזכיר המדינה סאמנר ולס (Sumner Welles) שגינתה את הסיפוח וסירבה להכיר במדינות שסופחו כרפובליקות סובייטיות. למרות זאת, כאשר גרמניה הנאצית תקפה בשנת 1941 את ברית המועצות, נשלח הנדרסון שוב למוסקבה כאיש הצוות של אווריל הרימן, שליחו של הנשיא רוזוולט שבא לחזק את הקשרים של בעלות הברית המערביות עם ברית המועצות.

כמתנגד של המשטר הסובייטי נוצר קרע בין הנדרסון לבין דעת הקהל האמריקאית והנשיא רוזוולט שראו את ברית המועצות כבעלת בריתם במלחמה נגד גרמניה הנאצית. הגיעו הדברים עד כדי כך שאשת הנשיא, אלינור רוזוולט, שהייתה הפעילה ביותר מבין כל רעיותיהם של נשיאי ארצות הברית ועזרה בטיפוח הקשרים עם בנות בריתה של ארצות הברית במלחמה, הביאה להעברתו מברית המועצות ולמינויו בשנת 1943 לשגריר ארצות הברית בעיראק.

במזרח התיכון

מאז הגיעו לבגדאד ועד לפרישתו לגמלאות בשנת 1960 עסק הנדרסון בענייני המזרח התיכון, למעט שירותו כשגריר בהודו ונפאל בין השנים 1948 ל-1951. בהיותו בעיראק הוביל הנדרסון מהלכים להכרה של ארצות הברית ברוב המדינות מפיקות הנפט במזרח התיכון. הדבר הביא למינויו בשנת 1945 לראש מחלקת המזרח התיכון ואפריקה במחלקת המדינה. במסגרת תפקידו זה היה על הנדרסון להתמודד עם מספר משברים בינלאומיים:

• ב-1945 התחוללו בסוריה מהומות נגד שלטון המנדט הצרפתי ודמשק הופגזה על ידי כוחות צרפת. הנדרסון יעץ לנשיא הארי טרומן לקרוא לצרפתים לחדול מההפגזה, משום שיש בכך לפגוע ביחסי העולם הערבי עם מדינות המערב. בסופו של דבר הכוחות הצרפתיים פינו את סוריה באפריל 1946.
• ב-1945 התחולל משבר איראן שנגרם עקב הניסיון להרחבת הכיבוש של איראן על ידי ברית המועצות. הנדרסון התריע בפני הממשל על כך שהצעד הסובייטי מסכן את עיראק וטורקיה ואת שדות הנפט האיראניים. בהתאם לכך שיגר הנשיא טרומן אזהרה חמורה לסטלין והסובייטים הסיגו את כוחותיהם.
• בסוף שנת 1946 לחצה ברית המועצות על טורקיה להעביר לה שטחים במזרח טורקיה ולקבל שליטה על מצרי הדרדנלים. הנדרסון, יחד עם ממלא מקום מזכיר המדינה דין אצ'יסון, שכנעו את הנשיא טרומן להביע תמיכה בטורקיה ולשגר יחידות של הצי האמריקאי למזרח הים התיכון, והסובייטים נאלצו לסגת מדרישותיהם.
• בשנת 1947 הודיעה השגרירות הבריטית להנדרסון כי אין יותר בכוחה של בריטניה לתמוך במאבק הכוחות הפרו מערביים נגד הכוחות הקומוניסטיים במלחמת האזרחים ביוון. הנדרסון שכנע את הנשיא טרומן להגן באופן פעיל על האינטרסים המערביים בים התיכון. הנדרסון יזם את דוקטרינת טרומן על פיה תתמוך ארצות הברית ב"עמים חופשיים הנאבקים בניסיונות שעבוד על ידי מיעוטים חמושים או כתוצאה מלחץ חיצוני". בהתאם לכך העבירה ארצות הברית כספים לממשלה היוונית ושיגרה ליוון יועצים, הספקה וציוד צבאי שבסופו של דבר הכריעו את הכוחות הקומוניסטים.

התנגדותו לתוכנית החלוקה

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה עלתה על סדר היום העולמי בעוצמה רבה שאלת ארץ ישראל ובעיית הפליטים היהודים ששרדו את השואה, שנעקרו מבתיהם ומדינותיהם. הם קיבלו את הכינוי "שארית הפליטה" ובעיתונות העולם נקראו "העקורים" (displaced persons). בעלות הברית הקימו למענם מחנות מיוחדים, בעיקר בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה, שם חיו בצפיפות גדולה כ-250,000 פליטים. הפתרון הטבעי והאנושי היה לאפשר עלייתם לארץ ישראל, אך בריטניה, ששלטה בארץ ישראל, נעלה בפניהם את שערי הארץ.

במסגרת המהלכים הבינלאומיים לפתרון הבעיה התגלה לוי הנדרסון כמתנגד חריף של הציונות, ואף גילה בהתנהגותו קווים אנטישמיים, וניסה בכל כוחו למנוע את פתרון עליית העקורים לארץ ישראל.

המהלכים כללו הקמתן, בזו אחר זו, של שלוש ועדות בינלאומיות. הוועדה הראשונה הייתה ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית שהוקמה בסוף שנת 1945 ופעלה עד אפריל 1946. הוועדה הורכבה משישה נציגים בריטים ומשישה נציגי ארצות הברית והתכנסה בירושלים. לפני יציאת המשלחת האמריקאית לארץ ישראל היא נועדה עם הנדרסון, שהזהיר אותה כי מסקנותיה עלולות להביא לחדירה סובייטית למזרח התיכון, באומרו: "אם תגיע הוועדה לכלל מסקנה שתפורש כמסקנה יותר מדי נוחה ליהודים, יוכל עולם ערבי נסער לפנות לברית המועצות ולבקש תמיכתה". ההמלצות היו לבסוף כי ממשלת המנדט תמשיך לשלוט בארץ ישראל עד אשר יכונן משטר של נאמנות בפיקוח האו"ם. כמו כן המליצה לאשר רישיונות עלייה ל-100 אלף מן העקורים וכי ליתר העקורים יש למצוא מקלט במדינות נוספות. המלצות הוועדה נדחו על ידי בריטניה.

הוועדה השנייה הייתה ועדת מוריסון-גריידי, ועדת מומחים שנשלחה לארץ-ישראל ביולי 1946 על ידי ממשלות ארצות הברית ובריטניה, לאחר שבריטניה דחתה את מסקנותיה של ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית. ועדה זו המליצה שארץ ישראל תחולק לארבע טריטוריות הקשורות זו לזו בקשר פדרטיבי: האחד, אזור יהודי שיכלול את הגליל המזרחי, עמק יזרעאל ורצועת החוף מחיפה ועד תל אביב, שיהווה 17% משטח הארץ ואליו תתאפשר כניסתם של 100 אלף עקורים. שלושת האזורים האחרים, שיהוו 83% משטח הארץ היו אזור ערבי ושני אזורים שיהיו נתונים תחת שלטון בריטי ישיר, ובהם בין היתר גם ירושלים. גם המנהיגות הערבית וגם הסוכנות היהודית דחו את ההצעה והנשיא טרומן הוציא גילוי דעת ובו דחה את התוכנית והודיע שארצות הברית תומכת בדרישת הסוכנות היהודית להעלות 100 אלף יהודים לארץ ישראל לאלתר, ובהקמת מדינה יהודית על פני חלק משטחי ארץ ישראל. החלטות הוועדה היו למורת רוחו של הנדרסון. ב-29 באוגוסט 1946 הגיע דוד בן-גוריון לארצות הברית ונפגש עם תת-מזכיר המדינה דין אצ'יסון ועם הנדרסון, אך לא עלה בידו להזיז את הנדרסון מעמדתו העוינת.

בסופו של דבר העבירה בריטניה את שאלת ארץ ישראל לידי האו"ם, שהקים בשנת 1947 את הוועדה השלישית - ועדת אונסקו"פ - הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל. שמונה מתוך אחד-עשר חברי הוועדה המליצו על חלוקת הארץ בין מדינה יהודית למדינה ערבית והוועדה הציעה לאו"ם את תוכנית החלוקה.

ברגע מכריע זה הפעיל לוי הנדרסון את כל כוחו וסמכויותיו כדי לסכל את קבלת הצעת החלוקה על ידי האו"ם. מרגע שפורסמו החלטות הוועדה, אחזה דאגה במשרד החוץ ומשרד ההגנה, שמא ייפגעו האינטרסים של ארצות-הברית במזרח התיכון בשל ההתנגדות העזה של העולם הערבי והמוסלמי לתוכנית החלוקה ולהקמת מדינה יהודית בלב המרחב הערבי. פקידי מחלקת המדינה היו עוינים לרעיון הקמת המדינה היהודית. הנדרסון ריכז את מאמצי המשרד למנוע את קבלת תוכנית החלוקה על ידי עצרת האו"ם. הוא נתמך על ידי מזכיר המדינה, ג'ורג' מרשל ותת-מזכיר המדינה רוברט לווט, שחששו מפני שאיפות ההתפשטות של ברית המועצות.

יועצו של הנשיא טרומן דייוויד נילס (David Niles), שהיה תומך נלהב בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, שיגר תזכיר לנשיא בו הפנה את תשומת לבו לקו האנטי-ציוני של הנדרסון, שאינו עולה בקנה אחד עם מדיניותו של הנשיא. נילס הציע להעמיד בראש המשלחת האמריקנית למושב עצרת האו"ם, בו תידון תוכנית החלוקה, לא מישהו מאנשי אמונו של הנדרסון, כי אם את גנרל ג'ון הילדרינג (John H. Hilldring) התומך במתן רישיונות עלייה ל-100 אלף מן העקורים שבמחנות העקורים.

תוכנית החלוקה התקבלה בסופו של דבר בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, ברוב של 33 קולות, כולל קולה של ארצות הברית, כנגד 13 קולות של מדינות מתנגדות ו-10 קולות של מדינות נמנעות, ניתן לה השם הרשמי: "החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם". בישראל היא מכונה "החלטת כ"ט בנובמבר".

ביום שלאחר החלטת האו"ם החל השלב הראשון של מלחמת העצמאות, כאשר כוחות ערביים בלתי סדירים, המורכבים בעיקר מערביי ארץ ישראל וכוחות ערביים סדירים-למחצה שבאו ממדינות סמוכות, תקפו את היישוב היהודי, יישוביו ודרכי התחבורה שלו.

לאחר קבלת תוכנית החלוקה על ידי האו"ם ופרוץ המלחמה, המשיך הנדרסון במאמציו למנוע את הוצאתה אל הפועל. בתחילת דצמבר 1947, זמן קצר לאחר החלטת החלוקה, נפגשו נציגי הסוכנות היהודית, משה שרת ואליהו אילת, עם לוי הנדרסון ושלושה מבכירי משרדו. לימים כתב אליהו אילת בספרו: "הנדרסון העיר שאינו מאמין כי תוכנית החלוקה תהיה בת-ביצוע, ושלא תהיה ברירה אלא למצוא פתרון אחר לשאלת ארץ ישראל".

אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית, הגיע לארצות הברית בדצמבר 1947 לגייס כספים למימון המלחמה הצפויה. ב-28 בדצמבר נפגשו קפלן ואליהו אילת עם הנדרסון. קפלן אמר להנדרסון כי היישוב זקוק למלווה של מיליארד ורבע דולר. הנדרסון הבטיח לעיין בבקשה זאת. את החומר שנתן לו קפלן העביר הנדרסון לעוזריו שדחו את הבקשה.

ב-6 בינואר 1948 נפגשו נציגי הסוכנות היהודית, אבא אבן ואליהו אילת, עם הנדרסון ובכירי מחלקת המדינה, וביקשו שארצות הברית תשפיע על ממשלת המנדט לתת ליהודים נמל בארץ ישראל ותתמוך במשלוח כוח שיטור בינלאומי לארץ, מאחר שלארגון "ההגנה" המגן על היישוב יש ציוד דל. הנדרסון השיב להם כי טבח בתי הזיקוק בחיפה שאירע ב-30 בדצמבר 1947 בא כתגובה על רצח ערבים, על כן אשמים בו היהודים. לדבריו אם יימשך הטרור, יש מקום לבדוק שוב אם אומנם בשלים היהודים והערבים לשלטון עצמי.

במרץ 1948 החמיר מאוד מצבו של היישוב היהודי. מספר יישובים בצפון הארץ ובדרומה נותקו לגמרי משאר יישובי הארץ והפכו למובלעות בשטחים ערביים, וירושלים הייתה נתונה לסירוגין במצור. מספר ההרוגים היהודים בארץ ישראל עלה ומצבור הנשק שעמד לרשות כוח המגן העברי, היה דל. כישלונות היישוב בשלב זה של המלחמה הביאו את נציג ארצות הברית באו"ם, וורן אוסטין, להעלות ב-17 במרץ 1948 הצעה במועצת הביטחון, להקפיא את תוכנית החלוקה ולכונן בארץ ישראל משטר נאמנות של האו"ם.

בין יתר הסיבות להכרזה בדבר כינון משטר הנאמנות הסתתר גם החשש של אנשי מחלקת המדינה כי אם תתמוך ארצות הברית בתוכנית החלוקה, היא עלולה לסכן את קשריה עם העולם הערבי והמוסלמי ולאבד זכויות נפט וקווי תעופה במזרח התיכון.

פיקוד "ההגנה" החליט אז על תוכנית ד' של מעבר מאסטרטגיה הגנתית לאסטרטגיה התקפית, לשם יצירת רצף טריטוריאלי יהודי בשטח שהוכר כמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה, לנטילת היוזמה כדי לתפוס שליטה על השטחים שהוקצו למדינה היהודית, ולהקים קווי קשר יעילים עם היישובים היהודיים שמחוצה להם. הצלחת התוכנית שהביאה להשתלטות על כל שטחן של הערים המעורבות טבריה וחיפה, על שכונות ערביות בירושלים, על הגליל המערבי ולפתיחת הדרך לירושלים במבצע נחשון, הביאה להחלטתו נשיא ארצות הברית בחודש מאי 1948 להשעות את תוכנית הנאמנות.

בהתקרב מועד סיום המנדט הבריטי חשו הנדרסון ופקידיו כי הציבור האמריקאי אינו תומך בעמדתם השוללת הקמה של מדינה יהודית בארץ ישראל. הם החליטו לחזק את טענתם על ידי אישים מארץ ישראל השוללים את תוכנית החלוקה. לשם כך הזמינו לארצות הברית את יהודה לייב מאגנס נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים שתמך ברעיונות קבוצת "ברית שלום", שהטיפה להקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל ואת עזאם פאשה מזכיר הליגה הערבית, שהתנגד לעצם נוכחותם של היהודים בארץ ישראל. עזאם סירב להגיע ואילו מאגנס בא ברצון והגיע לארצות הברית בסוף אפריל 1948. ב-4 במאי ארגנו לו אנשי מחלקת המדינה פגישה עם מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל. מאגנס ביקש ממרשל להפעיל לחץ כבד על היישוב היהודי באמצעות הטלת סנקציות על היישוב, החי לדבריו מתרומות מארצות הברית ואלו משמשות בעת הזאת רק למימון המלחמה. מאגנס טען כי אם תמנע ארצות הברית הזרמת כספים לארץ תיעצר המלחמה בשל מחסור בדלק ובמטוסים. מרשל דאג לקיים פגישה של מאגנס עם הנשיא טרומן ב-4 במאי, בה שטח מאגנס את טענותיו, אך הנשיא לא חזר בו מכוונתו שארצות הברית תפעל למימוש תוכנית החלוקה.

מזכיר המדינה מרשל והנדרסון ביססו את התנגדותם לביצוע תוכנית החלוקה על הנימוק שהמדינה היהודית, לכשתקום, לא תוכל להגן על עצמה מפני צבאותיהן של מדינות ערב. ב-8 במאי 1948 נפגש משה שרת עם ג'ורג' מרשל, אשר יעץ לו לדחות את תאריך הכרזת המדינה ולקבל עד אז משטר נאמנות של האו"ם, היות שהכרזת המדינה תעורר התנגדות הערבים ותסכן את קיומם של היהודים בארץ ישראל. מאחורי עמדה זו הסתתרו גם החששות מסיכון יחסי ארצות הברית עם מדינות ערב, ומפני התערבות סובייטית. בניגוד לעמדה זאת עמדה עמדתם של יועצי הנשיא דייוויד נילס וקלארק קליפורד שתמכו בתוכנית החלוקה. על הנדרסון נמתחה ביקורת חריפה בציבור האמריקאי. הבולט מבין מתנגדיו היה העיתונאי בארטלי קראם שהיה חבר בועדת אונסקו"פ שדרש את פיטוריו של הנדרסון. בתגובה האשים הנדרסון את קראם בכתיבה לא אובייקטיבית ובאהדה לקומוניזם.

שישה ימים לאחר פגישתו של שרת עם מרשל, ב-14 במאי 1948 הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. שלושה חודשים לאחר מכן, באוגוסט 1948, הועבר הנדרסון מתפקידו במחלקת המדינה ונתמנה לשגריר בהודו ונפאל. הדעה שרווחה בוושינגטון הייתה כי העברתו נבעה מגישתו המנוגדת לגישת הנשיא טרומן וכן מלחצים שהפעילו ציוני ארצות הברית.

סוף דרכו

הנדרסון שירת כשגריר בהודו ונפאל, הרחק מזירת המזרח התיכון, עד לשנת 1951. בשנה זאת חזר הנדרסון למזרח התיכון כשגריר של ארצות הברית באיראן ועמד בראש שגרירות ארצות הברית בטהראן. היה זה בעת שמוחמד מוסאדק, לאומן איראני, הביא להלאמת תעשיית הנפט האיראנית שפעלה בחסות בריטית, והוכרח לפנות את מקומו ב-1952, אך חזר תוך זמן קצר והכריח את השאח לברוח. זמן לא רב לאחר מכן השאח חזר ואילץ את מוסאדק לפרוש בעזרת הפיכה שיזם הCIA, שהתבצעה בהכוונתו של הנדרסון.

בשנת 1954 נתמנה הנדרסון לעוזר מזכיר המדינה לענייני מנהלה, מבלי שהיה מעורב שוב בעניינים מדיניים בין לאומיים. הוא פרש לגמלאות בשנת 1960 ובמשך שבע השנים שלאחר מכן שימש כמרצה ליחסים בין לאומיים באוניברסיטה של הכנסייה המתודיסטית בוושינגטון.

לוי הנדרסון מת בשנת 1986 והוא בן תשעים ושלוש שנים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לוי הנדרסון בוויקישיתוף

• לוי הנדרסון ראש מתנגדי הציונות במניסטריון החוץ האמריקאני, הצופה, 27 בפברואר 1948
• ואשינגטון השתחררה משונא ציון הגדול, לוי הנדרסון, דבר, 9 באוגוסט 1948
• הדיפלומט הוותיק לוי הנדרסון נפטר בן 93, מדור ההספדים של הניו יורק טיימס 26.3.1986.
• הדיפלומט המקצועי לוי הנדרסון נפטר, וושינגטון פוסט 26.3.1986.
• כרוניקה של העם היהודי בעת החדשה - 1947 באתר מכללת ספיר.
• אורי מילשטיין, ארצות הברית מתחרטת על תמיכתה בהקמת ישראל באתר חדשות מחלקה ראשונה.
• לוי הנדרסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)