פתיחת התפריט הראשי

לולה בר אבנר

מעצבת אופנה ישראלית

לולה בֶּר אֶבּנֶר (6 באוגוסט[1] 19104 במרץ 1997) הייתה תופרת עילית ומעצבת אופנה ישראלית, שפעלה בעיקר בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-20. כונתה "המלבישה הלאומית", ונחשבת עד היום לאחת מהדמויות החשובות והמשפיעות בתעשיית האופנה המקומית.

לולה בר
1997 shenkar015-2.jpg
לולה בר אבנר ב"שמלת אחר הצהריים" בביתה שברחוב הירקון בתל אביב, 1950
לידה 6 באוגוסט 1910
פרוסטיוב (פרוסניץ), מוראביה אוסטריה (כיום צ'כיה)
פטירה 4 במרץ 1997 (בגיל 86)
ישראל
שם לידה לולה צווילינגר
לאום ישראלית
תחום יצירה עיצוב אופנה
לולה בר בביתה ברחוב הירקון
לולה בר בסטודיו

קורות חייהעריכה

נולדה בשם קרולה צווילינגר (צבילינגר; Carola Zwillinger) בשנת 1910 בפרוסטיוב (פרוסניץ) שבמוראביה, חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית, שנכללה ב-1918 בצ'כוסלובקיה (כיום צ'כיה). התחנכה בתנועה הציונית 'תכלת לבן', וסיימה בהצטיינות את האקדמיה לאמנויות, אדריכלות ועיצוב בפראג (אנ').

ב-1939, ערב מלחמת העולם השנייה, עלתה בר לארץ ישראל מתוך ציונות יחד עם שני אחיה: אוטו צבילינגר, שעסק בטקסטיל, וד"ר לאופולד צבילינגר, שלמד יחסים בינלאומיים בגרמניה. שאר בני משפחתה נספו בשואה. בעלותה הביאה עימה מכולה מלאה ברהיטים. בראיון שהעניקה לשבתאי טבת מעיתון "הארץ" בשנת 1957 אמרה: "כדי לפתח חוש לשיק יש לגדול בין דברים יפים ובסביבה שוחרת יופי", והדבר ניכר גם בדרך שבה עיצבה את סביבת חייה ואת ביתה.

את דרכה המקצועית בארץ התחילה בר בדירתה הראשונה, ברחוב גרוזנברג בתל אביב, שם פתחה סטודיו שבו העסיקה שלוש תופרות. מהר מאוד בלטה ככוכב עולה בשמי עולם האופנה הישראלי של התקופה. בין לקוחותיה הראשונים היו נשות הבריטים ונשים ערביות עשירות מיפו, קהיר וביירות. את הבדים הצרפתיים נהגה לרכוש בביירות, והתמחתה בתפירה לפי מידה. ב-1942 העתיקה את מקום מגוריה ואת הסטודיו שהתרחב לבית באוהאוס מפואר ברחוב הירקון. בשנת 1945 נישאה לאדולף (דולפי) אבנר.

בשנות הארבעים רוב הנשים בארץ היו חלוצות בנות העלייה השנייה והשלישית. לולה בר ראתה משימה לאומית להלביש אותן, בעיקר את נשות ההנהגה ושחקניות שייצגו את המדינה באירועים בארץ ובחו"ל. במהלך השנים היא תפרה בגדים לנשות האליטה, ביניהן: פולה בן-גוריון, רחל דיין, גולדה מאיר ולאה רבין. נשות החברה וההנהגה היו עולות אליה לרגל, והיא הייתה מלבישה אותן בסגנון שלא היה נהוג אז בארץ. בשנת 1957 עיצבה לולה את מדי דיילות אל על,[2] שזכו בפרס ראשון בתחרות לעיצוב מדים של חברות תעופה בציריך. בהמשך עיצבה את מדי הדווריות של דואר ישראל ואת מדי החיילות והקצינות של צבא הגנה לישראל.

לולה בר תפרה בגדים לפי מידה. והייתה יותר תופרת עילית מאשר מעצבת אופנה. היא הייתה רוכשת גזרות של בתי אופנה צרפתיים כמו "בלמן", "איב סאן לורן", "עמנואל אונגרו" ו"ולנטינו", ומתאימה את הגזרות ללקוחותיה הישראליות. הכישרון הגדול שלה היה לזהות סגנון וסטייל, ולהתאים אותם לקהל המקומי, בביצוע מושלם. לולה הייתה נוסעת באופן קבוע לתצוגות אופנה בפריז, כדי להישאר מעודכנת.

מהר מאוד השתלבה לולה בחיי החברה הגבוהה בארץ, וכחלק מפעילותה ערכה תצוגות אופנה וערבי התרמה. היא הייתה פילנתרופית ותרמה בין השאר לאוניברסיטאות בן-גוריון ותל אביב ולמכללת שנקר, שבה חנכה בשנת 1992 את חדרי הסדנאות הקרויים על שמה. גם למכון ויצמן תרמה, על שמה ועל שם דולפי עומד אולם אבנר במקום.

לולה בר נפטרה בכ"ה באדר א' תשנ"ז, 1997, ונטמנה בבית העלמין נחלת יצחק, לצד בעלה. לדולפי ולה לא היו ילדים.

אחרי מותה התנהל קרב משפטי על עזבונה, ובית המשפט קבע שהתרומות שתרמה למוסדות שונים לא יוחזרו לתובעים.[3]

הבית בקיסריהעריכה

בנוסף לדירתם בתל אביב, החזיקו לולה ודולפי בית נופש בקיסריה. הם בילו בו את סופי השבוע וערכו שם מסיבות, אירועי צדקה וקונצרטים למוזמנים. כחלק מתפיסת האסתטיקה הייחודית של בר, הבית מעוצב באופן יוצא דופן ועם תשומת לב לכל פרט – מהעיצוב של אלמנטים המזכירים את אמת המים בקיסריה ועד לברזים המוזהבים והמצעים. השילוב של בין הסגנונות השונים, יוצר את הסטייל הייחודי של הבית. יש בו עירוב של טאפטים וקרמיקות בדפוסים האופייניים לשנות השבעים, עם אלמנטים מוזהבים (ידיות, ברזים) ודמויות אוריינטליות. הבית מושכר כיום, ונשמר ברובו כפי שלולה בר עיצבה אותו.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה