לוס איריגארי

פמיניסטית, פילוסופית, בלשנית, פסיכולוגנית, פסיכואנליטיקאית ותיאורטיקנית ילידת בלגיה.

לוּס איריגארי (3 במאי 1930 בבלגיה ; בצרפתית: Luce Irigaray) היא פמיניסטית צרפתייה ממוצא בלגי. איריגארי היא הוגה בין-תחומית החוקרת בתחומי הדעת פילוסופיה, בלשנות, פסיכואנליזה, פסיכולינגוויסטיקה ותאוריה של התרבות. ידועה בעיקר בזכות חיבוריה "ספקולום של האישה האחרת" (1974) ו"מין זה שאינו אחד" (1977).

לוס איריגארי
Luce Irigaray
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 3 במאי 1930 (בת 93)
Blaton, בלגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת לוון, אוניברסיטת פריז VIII עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
תחומי עניין לימודי מגדר עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פילוסופית, פעילת זכויות נשים, מרצה באוניברסיטה, בלשנית, פסיכואנליטיקאית עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפעה מ דה בובואר, זיגמונד פרויד, ז'אק לאקאן, עמנואל לוינס, היידגר, מוריס מרלו-פונטי
השפיעה על ג'ודית בטלר, קתרין מלאבו
מדינה בלגיה, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לימודים אקדמיים עריכה

לוס איריגארי בחרה לשמור על דיסקרטיות בנוגע לחייה האישיים וילדותה. היא טענה שמידע אישי על חייהן של חוקרות מסולף במטרה לפגוע בעבודתן[1].

איריגארי קיבלה תואר מוסמך אוניברסיטה מאוניברסיטת לוון בשנת 1955, ולימדה בבית ספר בבריסל בין השנים 19561959. בראשית שנות ה-60 עברה לצרפת, וב-1961 קיבלה תואר מוסמך נוסף, בפסיכולוגיה, מהסורבון. ב-1962 קיבלה דיפלומה בפסיכופתולוגיה. בין השנים 1962–1964 עבדה עבור "הקרן הלאומית למחקר מדעי (FNRS, או NFWO) בבלגיה, לאחר מכן החלה לעבוד כעוזרת מחקר במרכז הלאומי הצרפתי למחקר מדעי (CNRS) בפריז.

בשנות ה-60 נטלה חלק בסמינרים פסיכואנליטיים בהדרכתו של ז'אק לאקאן, התמחתה באנליזה ונעשתה פסיכואנליטיקאית. ב-1968 קיבלה תואר דוקטור בבלשנות. בין השנים 19701974 לימדה באוניברסיטת ונסן בפריז. באותה העת הייתה חברה ב-École Freudienne de Paris‏ (EFP), הגוף הפסיכואנליטי הצרפתי מיסודו של לאקאן.

תזת הדוקטורט השנייה של איריגארי, "ספקולום של האישה האחרת" (בצרפתית: Speculum de l’autre femme), בה היא מבקרת בחריפות את הפסיכואנליזה של פרויד ולאקאן. "ספקולום של האישה האחרת" חוקר את נקודת המבט הגברית כפי שהיא באה לידי ביטוי בתאוריה הפסיכואנליטית. התאוריה, תופסת את מיניות האישה כ"יבשת חשוכה" בלתי מובנת ולא נגישה. היא תמשיך להיות לא מובנת כהלכה כל עוד ימשיכו לנתח אותה במונחים גבריים. הפילוסופיה והפסיכואנליזה חסרות מסגרת תאורטית להגות על לידה ויותר מזה על הסובייקט היולד - האישה. לוס איריגארי מראה כי אפלטון, אריסטו, פלוטינוס, הוגים מימי הביניים, רנה דקארט עמנואל קאנט, הגל, ואחרים עוסקים מעט מאוד, אם בכלל, בלידה ועוסקים רבות במוות. היא מדגימה כיצד פילוסופיה ניסחה אפיסטמולוגית בסיסיות, אונטולוגית, ואמיתות מטפיזיות מנקודת מבט גברית המדירה נשים. לטענתה פרויד לא יכול היה להבין נשים משום שהתאוריה שלו מבוססת על מין אחד[2] שהורחבה לתפיסה החלה על כל בני האדם, ללא קשר למין או למגדר שלהם. לדברי איריגארי, מאחר שפרויד לא יכול היה לדמיין את נקודת המבט האחר, ההתבוננות בנשים דרך החוויה הגברית שלו הביאה להסתכלות בנשים כגברים פגומים[3]. עבודה זו הובילה לסיום העסקתהּ של איריגארי באוניברסיטת ונסן והרחקתה מה- EFP ובה בשעה היא קבלה הכרה כהוגה פמיניסטית מובילה.

החל מאמצע 1982 מונתה איריגארי לראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת אראסמוס ברוטרדם. מחקרה שם הניב את פרסום "אתיקה של ההבדל הבין-מיני" (Éthique de la différence sexuelle), אשר ביסס את מעמדה של איריגארי כפילוסופית קונטיננטלית חשובה.

מאז שנות ה-80 חוקרת איריגארי ב-CNRS שבפריז את ההבדלים בין שפת גברים ושפת נשים.

בדצמבר 2003 זכתה איריגארי לתואר דוקטור לשם כבוד בספרות מטעם אוניברסיטת לונדון. בין השנים 20042006 שימשה איריגארי פרופסור אורח במחלקה לשפות מודרניות באוניברסיטת נוטינגהאם. החל מ-2007 היא מסופחת לאוניברסיטת ליברפול.

תרומתה לתאוריה הפמיניסטית עריכה

איריגארי מראה את המקורות לדימויים המערביים של גברים ונשים שהולידו את יחסי הכח בין המינים. היא מבררת את המכניזם שהוביל לתפיסה שאישה היא סובייקט בעוד גבר הוא אובייקט. לטענתה של איריגארי, יצירת משמעות בפילוסופיה המערבית דורשת הפיכה לאובייקט. כלומר, התרבות המערבית מושתת על תפיסת ניגודים: גבר - אשה ; סובייקט - אובייקט ; מערב - מזרח וכו'. חשיבה זו אינה מאפשרת חשיבה פלורליסטית[4]. היא מדגימה את טענתה באמצעות משל המערה של אפלטון. המערה היא רחם ממנו יוצא הפילוסוף ומשתחרר מהכבלים של הבערות ויוצא אל האור ואל החוכמה. על פי אפלטון במערה יש רק בערות ובחוץ יש רק חוכמה. המשל מייצר ומקבע הבדלים בצורה דיכוטומית. איריגארי טוענת, מנגד, שהדימוי של יציאה אל האור של אפלטון מבטל את משמעות הלידה כאירוע תהליכי והמשכי והפך את הלידה לפרוצדורה רפואית. כן, ההנחה שאין חוכמה במערה מתעלמת מידע המבוסס על מגע ודמיון.[5]

לטענת איריגארי, יש שוני פיזי בין גבר לאישה: נשים מתקשות להשיג הכרה בזכויותיהן החברתיות והפוליטיות כיוון שלא הוקדשה מחשבה בסיסית לגבי הקשר בין תרבות לביולוגיה.

על פי איריגארי, אין האישה צריכה לראות עצמה כשווה לגבר בכל הפרמטרים, כי אם לראות את השוני שלה ולכבד אותו ובכך לדרוש זאת מהחברה. לטענתה, על חינוך הילדה לנבוע מהאם, כך שתספוג ערכים ותלמד לכבד את המעלות ואת השוני שלהּ ביחס לגברים. כמו כן, היא מתייחסת לנשים הרוצות להשתוות לגברים, וטוענת שנשים צריכות להשתוות לעצמן, כלומר להכיר בזהותן הנשית.

מושגים והגות עריכה

איריגארי, פסיכואנליטיקנית בהשכלתה, נסמכת על תאוריות פטריארכליות התולות את ההבדל בין הנשי והגברי, כמו גם את ההיררכיה בין השניים, במבנה הביולוגי. דרך ההתבססות על עקרונות בסיסיים בתאוריות הללו היא מתווה הסתכלות שונה, המוכיחה כי יש לשחרר את האישה והגבר מההיררכיה הזו – לא למרות אלא בגלל ההבדלים שקיימים בין השניים. בבסיס טיעוניה עומדים ההבדלים הבין-מיניים.

איריגארי מסבירה את הסדר הפטריארכלי הקיים באמצעות ההבדלים הללו, לאחר מכן מדגימה כיצד סדר זה מתקיים במרחב האישי במסגרת הארוטיקה, מבקרת את תגובת הנגד של הנשים הדוגלות בביטול הסובייקטיביות הנקבית כהתמודדות עם הסדר הפטריארכאלי, ומציעה פתרון הכרוך במתן ביטוי מלא לזהות המינית של שני המינים:

  • הסדר הפטריארכאלי הפאלוקרטי – שולט בתרבותנו ומכתיב הדרת תרומתו של האחר מהחברה בזמן שתרבות מטריארכלית מכתיבה סובלנות ומסוגלת להכיל גם את האחר (ההבדלים הללו נובעים מתוקף המבנה הביולוגי של הזכר והנקבה). "באותו מקום שבו הגוף הנקבי יוצר מתוך כבוד כלפי השוני, הולך ונבנה הגוף החברתי הפטריארכאלי באופן היררכי תוך כדי הדרת השוני"[6].
  • כלכלה פאלית ואוטו-ארוטיות – בארוטיקה הנשית מעצם המבנה של הגוף הנקבי יש משום שלמות פנימית אשר אינה נזקקת בהכרח לגורם חיצוני (שמחוץ לגופה היא) לצורך עינוגה. לא כך הארוטיקה הפאלית הנזקקת לנוכחות נקבית לצורך העונג המיני. הבדל זה מכתיב את הכלכלה הפאלית המשדלת נשים לספק צורך פאלי זה וזאת למרות שאינן זקוקות לו באמת. כלכלה זו שואבת את ייפוי הכוח שלה מתוך ההתעלמות והביטול של הצרכים המיניים של האישה, השכחתם ושכנוע כי העונג האמיתי של האישה כרוך בהטרו ארוטיות ולא באוטו ארוטיות הטבעי יותר לאישה. "אולם התענגותה מעל לכל הנה זנות מזוכיסטית של גופה לתשוקה שאינה שלה"[7].
  • נסיגת התרבות המינית היא שגורמת לניכור כלפי המין הנשי על ידי ביטול מין זה והשתקתו: "אלה אינם מסייעים להגשמה מאושרת של הנישואין, במובן הרחב יותר של ברית גשמית ורוחנית בין גבר לאישה"[8]. ראשיתו של ניכור זה הוא ראייה תרבותית של הנקבי כ"לא זכרי", כסובייקט וכ"האחר האולטימטיבי". ראייה זו מתבטאת לא רק בייצוגים השונים של הגבר והאישה אלא ברמת הדקדוק והשפה ומתעצב לאורו. תיקון מצב זה כרוך לא בהתכחשות האישה לזהותה המינית אלא בשימור הסובייקטיוויות הנקבית והאדרתה. כך יתוקן לא רק אי שוויון כלכלי השורר בין גברים לנשים אלא גם אי שוויון ערכי של צדק וכבוד.
  • ההבדל הבין מיני ושחרור האישה – האמצעי לשחרור הנשים כרוך לא בשוויון בין המינים אלא במתן כבוד לשוני שבין המינים. "ניצול הנשים מבוסס על ההבדל הבין מיני וניתן לפתור אותו אך ורק באמצעות ההבדל הבין-מיני"[9]. ההבדל הבין המיני הוא בבסיס החברה האנושית ונטרולו יש בו סיכון עבור הגזע האנושי כולו. תרבות של כבוד לכל אחד מהמינים על השוני שבהם היא שתבטיח את שחרור האישה וגם הגבר. תרבות שכזו תהא מבוססת על מגדר ולא על מין ותאפשר חופש רב יותר בבחירת ערכים מגדריים.

ביקורת עריכה

בספרם Fashionable Nonsense ביקרו אותה בתקיפות המדענים אלן סוקל וז'אן ברימונט, בין היתר כי לדבריהם אמרה שהנוסחה E=MC² היא נוסחה סקסיסטית, משום שהיא מעדיפה את מהירות האור על פני מהירויות אחרות.

כתביה עריכה

ספריה של איריגארי שתורגמו לעברית עריכה

  • מין זה שאינו אחד: מבחר (מצרפתית: דניאלה ליבר; ייעוץ מדעי והקדמה: דינה חרובי; אחרית דבר: מירי רוזמרין), תל אביב: רסלינג, 2003.
  • אני, את, אנחנו: לקראת תרבות ההבדל (מצרפתית: הילה קרס; עריכה מדעית: דינה חרובי), תל אביב: רסלינג, 2004.

ספרים העוסקים בתורתה עריכה

  • ג'ון לכט, 50 הוגים מרכזיים בני זמננו, כרך ב', תרגמה אנה ברויר, הוצאת רסלינג, תל אביב 2004.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Mary Beth Mader, Luce Irigaray
  2. ^ אישה היא וריאציה של גבר ע"פ פרויד
  3. ^ Luce Irigaray and Noah Guynn, The Question of the Other, Yale French Studies 87, 1995
  4. ^ מירי רוזמרין, הפוליטיקה של ה'אני' – על קיום פוליטי של פרטים אצל איריגארי ובאטלר, רסלינג 8, עמ' 23-35
  5. ^ Luce Irigaray, chapter 7, Speculum of the Other Woman, Cornell University Press, 1985
  6. ^ תרבות השוני, עמ' 44.
  7. ^ מין זה שאינו אחד, עמ' 17.
  8. ^ שכחת אילנות היוחסין הפמיניסטיים, עמ' 17
  9. ^ שוות או שונות, עמ' 11