פתיחת התפריט הראשי

לוקהיד L-1011 טריסטאראנגלית: Lockheed L-1011 TriStar) הוא מטוס נוסעים לטווח ארוך ובינוני מתוצרת תאגיד לוקהיד. המטוס היה "מטוס רחב הגוף" השלישי שנכנס לפעילות מסחרית, אחרי בואינג 747, ומקדונל דאגלס DC-10.

לוקהיד L-1011 טריסטאר
Lockheed L-1011 TriStar
Lockheed TriStar (All Nippon Airways) 14.jpg
המטוס בשירות חברת אול ניפון איירוויז
מאפיינים כלליים
סוג מטוס נוסעים רחב גוף
ארץ ייצור ארה"בארה"ב  ארה"ב
יצרן לוקהיד קורפוריישן
צוות 3
נוסעים 234/263
יחידות שיוצרו 250
משתמש ראשי חיל האוויר המלכותי
דלתא איירליינס
בריטיש איירווייז
Orbital Sciences Corporation
Eastern Air Lines
אייר קנדה
אייר טראנסט
LTU International
קת'אי פסיפיק
Air Atlanta Icelandic
אול ניפון איירווייז
טאפ פורטוגל
EuroAtlantic Airways
British Airtours
פאן אמריקן וורלד איירווייז עריכת הנתון בוויקינתונים
ממדים
אורך 50.04/54.15 מטר
גובה 16.87 מ'
מוטת כנפיים 47.35/50.09 מ'
משקל ריק 101,867 ק"ג
משקל המראה מרבי 231,332 ק"ג
ביצועים
מהירות מרבית 970 קמ"ש
טווח טיסה מרבי 7700/9900 ק"מ
סייג רום 13.6 ק"מ
הנעה
3 X מנוע RB.211-524 turbofan תוצרת רולס רויס
תרשים
L1011v1.0.png
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
המטוס בשירות חברת דלתא בשנת 1994

פיתוחעריכה

בשנת 1960 הזמינה אמריקן איירליינס מהחברות לוקהיד ודאגלס, מטוס קטן יותר מבואינג 747 אך שעדיין מסוגל לשאת מספר רב של נוסעים למרחקים גדולים. חברת לוקהיד שהייתה מעוניינת להיכנס מחדש לשוק האזרחי, הציעה את ה-"L-1011 TriStar" וחברת דאגלס הציעה את ה- "DC-10".

המטוס שהציעה לוקהיד, דומה בצורתו לבואינג 727, וצויד בשלושה מנועי RB211 תוצרת רולס רויס.

באמריקן איירליינס בחרו בסופו של דבר ב-DC-10. המשך פיתוח המטוס נעשה בהתאם לדרישות של חברות התעופה TWA ו-Eastern Air Lines.

בפברואר 1971 נכנסה חברת רולס רויס לכינוס נכסים, דבר שעיכב את אספקת המנועים למטוס. אב הטיפוס של המטוס טס בנובמבר 1970, ובאפריל 1972 נמסר המטוס הראשון לחברת Eastern Air Lines.

גרסאותעריכה

למטוס ארבע גרסאות עיקריות:

L-1011-1: גרסתו הראשונה של המטוס, טסה לראשונה בשנת 1972. גרסה זאת נרכשה על ידי חברות התעופה אייר קנדה, קת'אי פסיפיק, אול ניפון איירווייז, Eastern Air Lines, דלתא איירליינס, ו-TWA.

L-1011-100: דגם הייצור השני של L-1011, טס לראשונה בשנת 1975. בדגם זה שופרה קיבולת הדלק, והוגדל טווח הטיסה. גרסה זאת נרכשה על ידי החברות סעודי ערביין איירליינס, קת'אי פסיפיק, אייר קנדה, TWA ובריטיש אירופן איירוויז.

L-1011-200: טס לראשונה בשנת 1976 ותוכנן לביצועים טובים בתנאי חום. המטוס הראשון נמסר לחברת התעופה סעודי ערביין איירליינס. דגם זה נרכש גם על ידי חברת התעופה גאלף אייר.

L-1011-500: גרסתו האחרונה של המטוס, הותאמה לטיסות ארוכות טווח. המטוס הראשון מדגם זה טס לראשונה באוקטובר 1978, ונמסר לחברת בריטיש איירוויז באפריל 1979.

חיל האוויר המלכותי משתמש במספר מטוסי L-1011 כמטוסי תדלוק ומטען, על המטוס ניתן להתקין גם משגר לוויינים פגאסוס, משגר הלוויינים האווירי היחיד.

בסך הכול יוצרו כ-250 מטוסים.

תאונות ואירועיםעריכה

ראו גםעריכה

מטוסי "שילוב זנב-מנוע" מתחרים של המטוס בתקופתועריכה

קישורים חיצונייםעריכה