לחשי ההוויה

שיר מאת הראי"ה קוק
(הופנה מהדף לחשי ההויה)

לחשי ההויה הוא שיר שכתב הראי"ה קוק, שעוסק ביחס בין העולם, ההוויה, לבין האדם. ככל שמצבו הרוחני של האדם גבוה וקדוש יותר, כך מתאים הוא אל העולם; ולהפך, ככל שדרגתו המוסרית נמוכה יותר, כך ההוויה זרה ואסורה לו. השיר פורסם בקובץ "התרבות הישראלית" בשנת תרע"ג, ונכלל בספר אורות הראי"ה.

לחשי ההויה

תִּלְחַשׁ לִי סוֹד הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ:
חַיִּים לִי יֵשׁ, קַח נָא קַח,
אִם יֵשׁ לְךָ לֵב וּבַלֵּב דָּם
שֶׁרַעַל יֵאוּשׁ לֹא זִהָמֵהוּ.

וְאִם לִבָּתְךָ עֲרֵלָה
- תִּלְחַשׁ לִי הַהֲוָיָה -
וְיָפְיִי לֹא יַקְסִימְךָ,
סוּרָה מֶנִּי סוּרָה[1],
הֲרֵינִי לְךָ אֲסוּרָה[2].

אִם כָּל צִפְצוּף עָדִין,
כָּל יֹפִי חַי,
לֹא הֲדַר שִׁירַת קֹדֶשׁ
אַךְ זֶרֶם אֵשׁ זָרָה בְּךָ יְעוֹרֵרוּ,
סוּרָה מֶנִּי סוּרָה,
הֲרֵינִי לְךָ אֲסוּרָה.

וְדֹר יָקוּם וָחָי,
יָשִׁיר לְיֹפִי וְחַיִּים,
וְעֶדְנָה בְּלִי דַּי,
יִינַק מִטַּל שָׁמָיִם.

וּמֵהֲדַר כַּרְמֶל וְשָׁרוֹן
שִׁפְעַת רָזֵי הַהֲוָיָה
תַּקְשִׁיב אֹזֶן עַם חָי,
וּמֵעֵדֶן שִׁירָה וִיפִי חַיִּים
אוֹר קֹדֶשׁ יִמָּלֵא,
וְהַהֲוָיָה כֻּלָּהּ לוֹ תְדוֹבֵב:
בְּחִירִי, הֲרֵינִי לְךָ מֻתֶּרֶת.

המילים הפותחות את השיר "תלחש לי סוד ההויה" שימשו את הרב רן שריד כשם לספר מאמרותיו של הראי"ה שהוציא לאור בשנת תשנ"ט.

לשיר שני ביצועים: ביצועו של הרב יואב מלכא, בלחן שהלחין. ולחנו של הרב רן שריד המבצע אף הוא את השיר בלחנו.

רקע - ההבחנה בין קדושה לבין טהרה עריכה

במצב המוסרי הגבוה המציאות החומרית מעוררת אצל האדם "הֲדַר שִׁירַת קֹדֶשׁ"[3]. הדברים מתאימים לדבריו של הרמח"ל בספרו מסילת ישרים, בו נחלק היחס אל המציאות הגשמית בין מידות הפרישות והטהרה לבין מידת הקדושה. בשלב של מידת הפרישות כותב הרמח"ל[4]:

אחר שהתבאר לנו היות כל עניני העולם נסיונות לאדם, וכמו שכתבנו כבר למעלה והוכחנוהו בראיות והתאמת לנו גם כן רוב חולשת האדם וקרבת דעתו אל הרעות, יתברר בהכרח שכל מה שיוכל האדם להמלט מן הענינים האלה ראוי שיעשהו, כדי שיהיה נשמר יותר מן הרעה אשר ברגליהם. כי הנה אין לך תענוג עולמי אשר לא ימשוך אחריו איזה חטא בעקבו. דרך משל: המאכל והמשתה כשניקו מכל - אסורי האכילה, הנה מותרים הם. אמנם, מלוי הכרס מושך אחריו פריקת העול, ומשתה היין מושך אחריו הזנות ושאר דברים רעים...

ולעומת זאת בשלב של מידת הקדושה כתב[5]:

והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימניך אכילת קדשים שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו ז"ל: כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ותראה עתה ההפרש שבין הטהור לקדוש: הטהור, מעשיו החומרים אינם לו אלא הכרחים, והוא עצמו אינו מתכוין בהם אלא על צד ההכרח, ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחומריות ונשארים טהורים, אך לכלל קדושה לא באו, כי אילו היה אפשר בלתם, כבר היה יותר טוב. אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח, וכמאמרם זכרונם לברכה: ויעל מעליו אלהים, האבות הן הן המרכבה, וכן אמרו: הצדיקים הן הן המרכבה, כי השכינה שורה עליהם כמו שהייתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים, כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח כיון שהיו נקרבים לפני השכינה, וכל כך יתרון היה להם בזה, עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם.

תוכן השיר עריכה

בשיר, מדמה הרב קוק את ההויה, מציאות העולם בשלמותה - לכלה, ואת האדם - לחתן. הוא פונה אל האדם בשמה של ההויה, המתנה את אהבתה לאדם - ביכולתו להעריך את הטבע מתוך טהרת נפשו, רק אדם עם לב פועם ולא מזוהם יוכל לזכות במתנת החיות שהיא מעניקה. אך לעומתו - אדם שאינו מוקסם מיופיה, ושהמפגש שלו עם יופי ועדינות הטבע לא מעורר בו רגשי קודש כי אם "אש זרה" - הרי ש"ליבתו ערלה" והוא אינו ראוי לה, ולפיכך היא מצווה עליו - "סורה, הריני לך אסורה".

ובמעבר מן הביקורת על האדם בעל הלב הערל, שאינו מוקסם מיופי ההויה, פונה הרב קוק לנבואה אופטימית זוהרת: הוא חוזה דור שיקום, דור נעלה מקודמיו, שיכיר ביופי, בטבע, בחיים, וישיר להם שיר הלל. דור ש"יקשיב לשפעת רזי ההויה" מהדרה של הבריאה, ויינק עידון מטל השמים. ומתוך כך - יאיר אור קודש, והכלה - המציאות כולה, תפנה אל האדם ותקרא לו "בחירי, הריני לך מותרת".

השיר מתפרש כתיאור ההבדל בין תפיסת הגלות לתפיסת הגאולה ותחיית האומה - לאור משנתו הכוללת של הרב קוק. בעוד המציאות הגלותית היא מציאות שאינה רואה בטבע קודש, ושלא מייחסת חשיבות לערכים כמו יופי וכדומה, ואף רואה בטבע ובחומר "איום" על חיי הקודש, המעורר "זרם אש זרה". המציאות של תחיית האומה בארץ ישראל היא הפוכה - הקודש מופיע בה במלא רבדיה, ודווקא מתוכה הוא גודל ופורח, יונק ממנה חיות ומפכה מכוחה[6].

מקבילות לתוכן השיר בכתבים אחרים של הראי"ה עריכה

הגיע הזמן לפרסם בעולם שהקודש, האידיאליות העליונה הראויה להיות נכספת מכל צדיקים, מכל ברי לבב, הוא יונק מהחול, כמו שהצומח יונק מהדומם, וכמו שהחי והאדם ניזון ממה שהוא למטה ממדרגתו בהוויה. ואז יבוא התור בעולם, שרוח הקודש ושאיפת הקודש יהיו הגורמים האדירים לבנין העולם ושכלולו.
יש קודש שהוא צומח מן החול כשם שהצומח צומח מן הדומם. כשם שהחי מעבד את הצומח וכוחות חיים מתעלים ומתגלים בו על ידו, וכן הלאה, - כמו כן ההרגשות והמחשבות החלוניות הולכות הן ומתעדנות עד שהן מתעלות במעלת הקודש. וכשהחיים נעשים עניים ברגשות ובמחשבות החלוניות החיוניות המוקדמות, כח הקודש הולך ונחלש[7].

התביעה לשלמות היופי המפואר ושכלול הדמיון בכל איתניותו, עם כל מה שלפניו וכל מה שלאחריו, עם כל מה שמלמעלה וכל מה שלמטה ממנו, זהו היסוד האיתן של תביעת החיים.

קישורים חיצוניים עריכה

אודות עריכה

ביצועים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ על פי לשון הכתוב בדברי יעל לסיסרא: "סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי" (ספר שופטים, פרק ד', פסוק י"ח).
  2. ^ הלשון "הריני לך" מופיעה בהקשר של קידושין בתוספתא המובאת בתלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ה', עמוד ב'.
  3. ^ וכן בהמשך השיר: "אוֹר קֹדֶשׁ יִמָּלֵא".
  4. ^ ספר מסילת ישרים פרק יג.
  5. ^ מסילת ישרים פרק כו
  6. ^ שיעורו של הרב אליהו ברין בישיבת בית אל להורדה
  7. ^ מאמרי הראי"ה חלק ב', "נאדר בקודש". "הקודש והחול" ו', עמוד 406