ליאו אטינגר

ליאו אטינגר (אייטינגר) (Leo Eitinger;‏ 12 בדצמבר 191215 באוקטובר 1996) היה פסיכיאטר נורווגי-יהודי שחקר טראומה נפשית המופיעה באיחור - טראומה שחווים אנשים שעברו נטישה וכאב נפשי מוקדם בחייהם, ומראים סימני טראומה רק עשורים לאחר מכן. הוא הקדיש זמן רב לחקר טראומה פסיכולוגית המופיעה באיחור בקרב ניצולי השואה, אשר גרמה לניצולי שואה כמו פאול צלאן, פרימו לוי ועוד רבים אחרים להתאבד בשלב הבגרות המאוחרת, עשרות שנים לאחר חוויות השואה.

ליאו אטינגר
Leo Eitinger
לידה 12 בדצמבר 1912
Lomnice, צ'כיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 באוקטובר 1996 (בגיל 83)
אוסלו, נורווגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Leo Joshua Eitinger עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים Nesjestranda עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת מסריק עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת אוסלו עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס חופש הביטוי הנורווגי (1988)
  • הפרס לזכר טורסטין דייל (1984)
  • מפקד במסדר אולב הקדוש עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Elisabeth Eitinger (1946–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ראשית חייו עריכה

ליאו אטינגר נולד בעיירה לומניצה שבמוראביה, אוסטריה (לאחר מלחמת העולם הראשונה בצ'כוסלובקיה; כיום בירת מחוז דרום מוראביה שבצ'כיה). הוא סיים לימודי רפואה באוניברסיטת מסריק בבָרנוֹ, וב-1937 גויס לחיל האוויר הצ'כוסלובקי בתור קצין. ב-1939 נמלט מרדיפות הנאצים והגיע לנורווגיה בתור פליט בסיוע ה-Nansenhjelpen. עם הגיעו לנורווגיה, ארגן הברחה של ילדים יהודים מצ'כוסלובקיה לבית הילדים היהודים באוסלו. הוא קיבל אישור לעסוק בפסיכיאטריה בנורווגיה בעיר בודו, אך האישור נשלל על ידי הנאצים לאחר שפלשו לנורווגיה ב-1940.

במהלך מלחמת העולם השנייה עריכה

אטינגר נשאר במחתרת מינואר 1941 ועד שנעצר במרץ 1942. הוא נכלא במקומות שונים ברחבי נורווגיה ולבסוף גורש על הספינה גוטנלנד ב-24 בפברואר 1943, ונשלח במשלוח דרך ברלין לאושוויץ (שם קיבל את מספר האסיר 105268). מאוחר יותר הועבר לבוכנוואלד. מתוך 762 היהודים שגורשו מנורווגיה למחנות ריכוז גרמנים, רק 23 שרדו, ביניהם ליאו אטינגר. לאחר שחזר לנורווגיה התמחה בפסיכיאטריה.

פסיכיאטר של ניצולי השואה עריכה

ב-1966 מונה אטינגר לפרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת אוסלו והפך לראש הקליניקה הפסיכיאטרית באוניברסיטה.

לאחר המלחמה הקדיש אטינגר את כל זמנו ומאמציו לחקר הסבל האנושי עם דגש על הפסיכיאטריה הקלינית, ובפרט ויקטימולוגיה ופסיכיאטריית אסונות. מחקריו היוו ציון דרך בחקר ההשפעות הפסיכולוגיות והפיזיות ארוכות הטווח של מתח קיצוני, ובחקר חוויית הפליט. בין פרסומיו נכללים "ניצולי מחנות ריכוז בנורווגיה ובישראל" (1964), "תמותה ותחלואה לאחר לחץ קיצוני" (1973) ו"זרים בעולם" (1981).

ליאו ואשתו ליזל אטינגר[1] הקדישו את חייהם לקידום זכויות אדם, ולמאבק נגד אי-צדק וגזענות. היה להם תפקיד חשוב בתנועת זכויות האדם בנורווגיה. הודות למאמציהם, נורווגיה גם הפכה למדינה הראשונה בעולם אשר מינתה יושב ראש לפסיכיאטריית אסונות. כאשר ארגון הבריאות העולמי פרסם ב-1992 את סיווג המחלות הבינלאומי ICD-10, הוא כלל בתוכו קטגוריה בשם "שינוי אישיותי מתמשך בעקבות חוויה קטסטרופלית", מושג אבחוני המבוסס על עבודתו של אטינגר.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא ליאו אטינגר בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה