ויקיפדיה

ליאו לובנטל

סוציולוג גרמני

ליאו לובנטל (בגרמנית: Leo Löwenthal; ‏ נובמבר 1900 – ינואר 1993) היה סוציולוג ופילוסוף יהודי-גרמני בעל השקפה נאו-מרקסיסטית, שעסק במחקר ובהוראה בתחום הסוציולוגיה של הספרות וכתב ספרים ומאמרים בתחום.

ליאו לובנטל
Leo Löwenthal
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 3 בנובמבר 1900
פרנקפורט, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 בינואר 1993 (בגיל 92)
ברקלי, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מוסדות אוניברסיטת קליפורניה בברקלי עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס תאודור אדורנו (1989)
  • לוחית גתה של עיריית פרנקפורט (1982)
  • Goethe-Plakette des Landes Hessen (1982)
  • צלב המפקד של מסדר המצוינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

לובנטל גדל בפרנקפורט במשפחה חילונית שהתרחקה מן היהדות[1] ואורח החיים של הוריו לא היה לרוחו.[2] כתלמיד בתיכון הצטיין בלימודי יוונית, לטינית וגרמנית.[3] הוא השלים את לימודיו יחד עם חברו הפסיכואנליטיקאי לעתיד אריך פרום, ובשנת הלימודים האחרונה שניהם גויסו לצבא גרמניה. עם שחרורו מהצבא, בחורף 1918, החל ללמוד משפטים באוניברסיטת פרנקפורט, בלחץ אביו.[4] לאחר שנה עבר לאוניברסיטת גיסן ולמד פילוסופיה, ספרות ומתמטיקה ובקיץ 1920 העתיק את מקום לימודיו לאוניברסיטת היידלברג.[5] הוא נודע כסטודנט אופוזיציונר ואנטי-ממסדי, ויצא נגד המעמד הבורגני והמשכיל.[6] ב-1923 הגיש את עבודת המחקר שלו לתואר דוקטור בכלכלה ומדעי החברה באוניברסיטת פרנקפורט, שהתמקדה בהגות הפילוסוף והתאולוג הגרמני פרנץ פון בדר.[7]

בשנת 1918 יסד בפרנקפורט קבוצת סטודנטים פעילה, יחד עם פרנץ ליאופולד ניומן, ארנסט פרנקל ונוספים.[8] לאחר מכן היה פעיל במפלגה הסוציאל-דמוקרטית העצמאית שנטתה לכיוון השמאל המהפכני. האווירה המרקסיסטית לאחר המהפכה הבולשביקית היוותה ללובנטל השראה פוליטית חשובה. עם זאת, השלטון הסטליניסטי וכן חוסר התמיכה בניסיונות המהפכניים ברפובליקת ויימאר יצרו סלידה בקרב פעילי השמאל בגרמניה, ולובנטל ביניהם.[9]

לובנטל נישא לאשתו הראשונה, גולדה גינצבורג, בשנת 1923,[10] והשניים אימצו אורח חיים יהודי.[11] זמן קצר לאחר החתונה נולד בנם דניאל.

עם סיום לימודיו ב-1926 הצטרף למכון למחקר חברתי בפרנקפורט, שלימים כונה "אסכולת פרנקפורט".[12] בהמשך הפכו פרידריך פולוק, תיאודור אדורנו, אריך פרום, הרברט מרקוזה, ולטר בנימין ואחרים לשותפי מחקר וחברים קרובים של לובנטל.

הוא ערך את כתב העת של המכון, שעסק בפסיכואנליזה, תפיסה כלכלית, היסטוריה, תרבות וספרות.[13] עם עליית הנאצים לשלטון הופסקה פעילות המכון, ולובנטל ועמיתיו עברו לז'נבה,[14] ולאחר מכן קיבלו את הצעת אוניברסיטת קולומביה, וב-1934 עברו לניו יורק.[15] באוניברסיטת קולומביה הוא המשיך לערוך את כתב העת של המכון, לימד וכן חיבר כמה מאמרים.[16]

במהלך שנות מלחמת העולם השנייה לובנטל הועסק על ידי הממשל האמריקני. הוא שימש יועץ במחלקת המדיה הארצית של משרד המידע על המלחמה ולאחר מכן עסק בניתוח המורל הגרמני על בסיס מעקב אחרי תוכניות רדיו של הצבא הנאצי והעיתונות הגרמנית.[17]

בשנת 1949 הצטרף ל"קול אמריקה", רשת תקשורת ממשלתית שהוקמה במהלך מלחמת העולם השנייה על מנת להילחם בתעמולה הנאצית.[18] הרשת שידרה תחילה ברדיו, ובהמשך גם בטלוויזיה, ונועדה לקדם דעת קהל חיובית כלפי ארצות הברית ברחבי העולם. הוא שימש מנהל מחלקת המחקר של הרשת[19] ותפקידו כלל עיסוק רב בתעמולה אמריקנית בעיקר מול ברית המועצות, אל עף דעותיו הסוציאליסטיות.[20] תפקידו ב"קול אמריקה" הסתיים לאחר השתלטות הרפובליקנים על רשת התקשורת וצמצום סמכויותיו. הוא התפטר ועבר לאוניברסיטת ברקלי בשנת 1956.[21]

במהלך עבודתו במרכז ללימודים מתקדמים בסטנפורד חיבר את ספרו "הספרות ודמות האדם",[22] שעסק בשקיעת הפאודליזם האירופאי לצד עליית מדינת הלאום, והשפעת תהליכים אלה על תמורות חברתיות המשתקפות ביצירות ספרות. כן כתב מאמרים רבים, בהם המאמר המנתח את היחסים שבין אמנות לתרבות המונים באנגליה של המאה ה-18.[23] על בסיס פרסומיו החדשים, הוצעה ללובנטל המשרה בברקלי.[24]

במהלך שנותיו בברקלי חקר ולימד לובנטל קורסים בסוציולוגיה של הספרות. בנוסף היה פעיל ותמך בתנועות המחאה הסטודנטיאליות של שנות ה-60 על רקע המקארתיזם וההתנגדות למלחמת וייטנאם.[25] הוא כיהן כראש המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה. בנוסף לכך, היה חבר בוועדת מוסקטין אשר פרסמה ספר המכיל המלצות ורפורמות בחינוך בברקלי בשנת 1968.[25] במהלך מהומות בקמפוס בשנת 1970 שהחלו בעקבות פלישת ארצות הברית לקמבודיה, אירח לובנטל את הסמינר שלימד בביתו. מתוך סמינר זה נולד ה"סמינר הפרטי" – מפגש בלתי פורמלי שקיים עם תלמידיו, גם לאחר שפרש בשנת 1968.[26] ליאו התחתן בשלישית עם סוזן הופמן בשנת 1977.[27]

בהיותו החבר האחרון באסכולת פרנקפורט זכה לובנטל להתעניינות של הדור החדש של סוציולוגים גרמנים, וכן קיבל פרסים רבים בארצות הברית ובאירופה.[26] הוא נפטר בגיל 92 מדלקת ריאות בבית חולים בקליפורניה.[28]

השפעות יהודיות וציוניות עריכה

במהלך לימודיו הגבוהים התקרב לובנטל ליהדות ולחוגים ציוניים. בשנת 1920 הצטרף לקבוצת סטודנטים ציונית בהיידלברג.[29] במקביל ביטא במכתבו לארנסט סימון, חברו הפילוסוף וחוקר החינוך, ביקורת רבה כלפי הציונות - בין היתר בשל שאיפתה להקים בית לאומי בארץ ישראל. לדעתו, הציונות מבוססת על מתח בין הזהות היהודית המולדת לבין ההשתייכות למדינה הגרמנית.[30] ביקורת זו מבוטאת במאמר "מילה עקרונית בשאלת החינוך" שחיברו חמישה חוקרים יהודים גרמנים ב-1922, ביניהם לובנטל, פרום וסימון.[31] לדעתם על הציונות להטמיע ערכים רוחניים השאובים מהשורשים היהודיים, ולא ליפול לגל הבורגני והלאומני השוטף את אירופה.

הוא סייע לפליטים יהודיים ממזרח אירופה, אשר הגיעו לגרמניה בעקבות מלחמת העולם הראשונה ללא תעודות ומסמכים.[32] לובנטל היה חבר בחוג של הרב נחמיה אנטון נובל, הרב האורתודוקסי של הקהילה היהודית בפרנקפורט בשנים 1910–1922. בכך ביטא את המרד באורח החיים של הוריו. נובל היה מלומד ופילוסוף, וגישתו הליברלית וסגנונו משכו את לובנטל[33] כמו גם אינטלקטואלים צעירים נוספים.[29]

השפעת היהדות המשיחית על לובנטל התבטאה במאמר בשם "הדמוני" שהגיש למרצה שלו באוניברסיטה, הפסיכיאטר והפילוסוף קרל יאספרס,[34] בו יצא נגד התפיסה הפוזיטיביסטית-פסיכולוגית של יאספרס וכלל ביקורת על הבורגנות. חיבורו התקבל באהדה על ידי הפילוסוף ארנסט בלוך. פרנץ רוזנצווייג וזיגפריד קרקאואר, אינטלקטואלים יהודים שחיו בפרנקפורט, הביעו גישה ביקורתית יותר כלפי המאמר, בעיקר נגד התלהבות משיחית ואפוקליפטית.[35] רוזנצווייג התנגד להכנסת המאמר לספר היובל שהוקדש לנובל, אך לבסוף צורף המאמר לספר היובל, והיה לפרסומו הראשון.[34]

משיכתו של לובנטל ליהדות ולפסיכואנליזה התחזקה בשנים 1924–1925, עת הכיר סנטוריום יהודי שפעל בפרנפורט, ובו התקיים אורח חיים יהודי, לצד עיסוק אינטנסיבי בפסיכואנליזה. לובנטל ציין בשנותיו המאוחרות כי השילוב בין הפסיכואנליזה להתעמקות היהודית השפיע על המשך הקריירה שלו.[10]

בשנת 1925 חלה תפנית ביחסו של לובנטל לציונות, ובהמשך נטש כליל את התנועה הציונית.[36] [37] לתפיסתו, הציונות והעלייה לארץ ישראל עושה עוול לאוכלוסייה הערבית המקומית.[38] לדעתו, חיבור הזהות היהודית עם הרעיון הציוני של הקמת בית לאומי בארץ ישראל עתיד לנוון את העם היהודי.

אסכולת פרנקפורט והשפעתה על לובנטל עריכה

הצטרפותו למכון למחקר חברתי הביאה לשינוי תפיסתי ניכר, המייחס חשיבות לרציונליות, וביקורת כלפי המסורת הרומנטית והסינקרטיזם אשר אפיינו את חיבוריו בתקופה המוקדמת יותר. חיבוריו על הוגי ההשכלה הצרפתית, רוסו והלווטיוס, משקפים את הגותו המתחדשת.[39]

את תחומי ההתמחות שלו, הסוציולוגיה של הספרות ותרבות ההמונים, פיתח לובנטל בשנותיו הראשונות במכון למחקר חברתי. אוסף מאמרים שכתב בסוף שנות העשרים, אשר אוגד מאוחר יותר בספר בשם "רטרוספקטיבה על הסוציולוגיה של הספרות"[40] עסק בבעיות הסוציולוגיה של הספרות. הוא העמיק בחקר סופרים גרמנים בני המאה ה-19 והביע גישה שונה מהמקובלת בתקופתו. לדעתו, החוקרים באקדמיה נמנעו מחקר הספרות בהקשר החברתי, בעוד הוא כיוון להיבט החברתי, המוסרי והתרבותי שבספרות.[41] במקביל לעליית היטלר לשלטון בגרמניה, הוא מצא בספריהם של גוסטב פרייטג (Gustav Freytag), פרידריך שפילהגן (Friedrich Spielhagen) וקונארד פרדיננד מאייר (Conrad Ferdinand Meyer), תהליך הדרגתי של התנוונות, דעיכה של ערכים ליברלים ועליית קרנה של הלאומנות.[42]

לגישתו הביקורתית ניתן למצוא מקבילות רבות באסכולת פרנקפורט, שנשענה על תפיסה נאו-מרקסיסטית הדוגלת במעורבת חברתית ומבקשת לקדם ביקורת ושינוי חברתי מהיסוד. על בסיס תפיסה זו של אסכולת פרנקפורט, כונן בסוף שנות השלושים המושג הפילוסופי-סוציולוגי תיאוריה ביקורתית.

למרות ההצלחה והגדילה של האסכולה בראשית תקופתה בניו יורק, אשר התבטאה בגידול מספר חברי המכון והשקעות כספיות ניכרות, בסוף שנות ה-30 חלה הידרדרות במצבם הכלכלי.[43] במהלך שנות מלחמת העולם השנייה, התמקדו חברי מכון המחקר בחקר עליית הפשיזם והאנטישמיות. לובנטל תרם למאמץ בכתיבת מאמר בשם "דתו של היינה" (“Heine’s Religion”),[44] אשר דן בתהליך ההתנצרות של המשורר הגרמני היינריך היינה.[45]

אחד מתחומי המחקר המשותפים והמשמעותיים ביותר של האסכולה באמריקה היו חקר הדעה הקדומה. המחקר, שהוצג בשנת 1944, נכלל ב-5 ספרים תחת הכותרת "מחקר הדעה הקדומה". לובנטל, יחד עם נורברט גוטרמן (Norbert Guterman), פרסמו במסגרת המחקר את “נביאי ההונאה" בשנת 1949.[46] בספר זה הם ניתחו את האמצעים בה הדמגוגיה מועברת, את השפה שבשימוש הדמגוג ואת הפן החברתי-פסיכולוגי במערכת היחסים שבין הקהל למנהיג המסיט.[47]

לובנטל מוכר פחות מעמיתיו למכון למחקר חברתי, כגון הורקהיימר, אדורנו ומרקוזה. הסיבה לכך, לדברי החוקר מרטין ג'יי, היא מעורבות עמוקה בפעילות המנהלית של המכון, סיוע וייעוץ לעמיתיו בכתיבת מאמריהם, וכן שותפות במאמרים קבוצתיים שלא זכתה לאזכור ברבים מפרסומים אלה.[48]

בביליוגרפיה חלקית עריכה

  • Leo Lowenthal, Heine’s Religion: The Messianic Ideals of the Poet, Commentary (1947)
  • Leo Lowenthal & Norbert Guterman, Prophets of Deceit: A Study of the Techniques of the American Agitator, Harper Brothers (1949)
  • Leo Lowenthal & Marjorie Fiske, Reaction to Mass Media Growth in 18th-Century England, Journalism Quarterly (1956)
  • Leo Lowenthal, Literature and the Image of Man: Sociological Studies of the European Drama and Novel, 1600-1900, Beacon Press (1957)
  • Leo Lowenthal, Literature, Popular Culture, and Society, PACIFIC BOOKS (1961)
  • Leo Lowenthal (ed. Martin Jay), An Unmastered Past: The Autobiographical Reflections of Leo Lowenthal, University of California Press (1987)

לקריאה נוספת עריכה

  • גיא מירון, יהדות והגות רדיקלית : ליאו לובנטל ואריך פרום בימי רפובליקת וויימאר, עבודת גמר (.M.A) לתואר מוסמך, האוניברסיטה העברית ירושלים, 1993.
  • משה צוקרמן, פרקים בסוציולוגיה של האמנות, האוניברסיטה המשודרת, 1996.
  • Martin Jay, Permanent Exiles: Essays on the Intellectual Migration from Germany to America, Columbia University Press,1986.
  • Martin Jay, In Memoriam: Leo Lowenthal, Berkeley Journal of Sociology, 1992.
  • Martin Jay, The Dialectical Imagination : A History of the Frankfurt School and the Institute of Social Research, 1923-1950, University of California Press, 1996.
  • Martin Jay, Leo Lowenthal and the Jewish Renaissance, in Jews and the Ends of Theory, Fordham University Press, 2018.
  • Katrin Stoll & Martin Jay, Leo Lowenthal’s Legacy: The Relevance and Response of Critical Theory to Authoritarianism, Austerity and Antisemitism Today. An Interview with Martin Jay, Instytut Slawistyki Polskiej Akademii Nauk, 2021.
  • Thomas Wheatland, The Frankfurt School in Exile, University of Minnesota Press, 2009.
  • Peter-Erwin Jansen und Christian Schmidt. Introduction Martion Jay. In steter Freundschaft. Briefwechsel. Leo Löwenthal / Siegfried Kracauer. 1921–1966, Zu Klampen Verlag, 2003.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Leo Lowenthal, Martin Jay (ע), An Unmastered Past, Berkeley: University of California Press, 1987, עמ' 18
  2. ^ Leo Löwenthal, Wir haben nie im leben diesen Ruhm ertwartet" Gespraech mit Matthias Greffrath", Löwenthal Schriften, 1990, עמ' 303
  3. ^ An Unmastered Past, עמ' 44
  4. ^ גיא מירון, יהדות והגות רדיקלית: ליאו לובנטל ואריך פרום בימי רפובליקת וויימאר. עבודת גמר לתואר מוסמך, ירושלים: האוניברסיטה העברית, 1993, עמ' 11
  5. ^ An Unmastered Past, עמ' 36
  6. ^ An Unmastered Past, עמ' 40
  7. ^ Leo Löwenthal, Die Sozietaetsphilosophie Franz von Baaders, Schriften, Band 5, 1923, עמ' 99-168
  8. ^ An Unmastered Past, עמ' 35
  9. ^ An Unmastered Past, עמ' 37-39
  10. ^ 1 2 An Unmastered Past, עמ' 19
  11. ^ An Unmastered Past, עמ' 20
  12. ^ An Unmastered Past, עמ' 59
  13. ^ An Unmastered Past, עמ' 55
  14. ^ An Unmastered Past, עמ' 57
  15. ^ An Unmastered Past, עמ' 56-57
  16. ^ Thomas Wheatland, Frankfurt School in Exile, Minneapolis: University of Minnesota Press, 2009, עמ' 77-78
  17. ^ An Unmastered Past, עמ' 81-82
  18. ^ The Dialectical Imagination, עמ' 236
  19. ^ An Unmastered Past, עמ' 83-85
  20. ^ An Unmastered Past, עמ' 94
  21. ^ An Unmastered Past, עמ' 86
  22. ^ Leo Lowenthal, Literature and the Image of Man, Boston: The Beacon Press, 1957
  23. ^ Leo Lowenthal, Marjorie Fiske, Reaction to Mass Media Growth in 18th-Century England, Journalism Quarterly 33, 1956-12, עמ' 442–455 doi: 10.1177/107769905603300403
  24. ^ An Unmastered Past, עמ' 138
  25. ^ 1 2 An Unmastered Past, עמ' 151
  26. ^ 1 2 Martin Jay, In Memoriam: Leo Lowenthal, Berkeley Journal of Sociology 37, 1992, עמ' 1–3
  27. ^ An Unmastered Past, עמ' 150
  28. ^ "Leo Lowenthal, 92, Professor of Sociology". The New York Times (באנגלית אמריקאית). 1993-01-25. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-07-02.
  29. ^ 1 2 An Unmastered Past, עמ' 19
  30. ^ יהדות והגות רדיקלית: ליאו לובנטל ואריך פרום בימי רפובליקת וויימאר עמ' 13
  31. ^ Leo Löwenthal, Ein Prinzipielles Wort zur Erziehungsfrage, Jüdische Rundschau 27, 1922, עמ' 103-104
  32. ^ An Unmastered Past, עמ' 22
  33. ^ Rachel Heuberger, Nehemia Anton Nobel- eine Intellektuelle Biographie. M.A. Arbeit, 1990, עמ' 4
  34. ^ 1 2 Leo Löwenthal, Das Dämonische. Entwurf einer negativen Religionsphilosophie, Festgabe für Rabbiner Nobel, 1992, עמ' 50-62
  35. ^ An Unmastered Past, עמ' 47–49, 204-205
  36. ^ An Unmastered Past, עמ' 114
  37. ^ יהדות והגות רדיקלית: ליאו לובנטל ואריך פרום בימי רפובליקת וויימאר עמ' 31
  38. ^ An Unmastered Past, עמ' 25
  39. ^ יהדות והגות רדיקלית: ליאו לובנטל ואריך פרום בימי רפובליקת וויימאר, עמ' 35
  40. ^ Leo Löwenthal, Literatursoziologie im Rückblick, Wiesbaden: VS Verlag für Sozialwissenschaften, 1981, עמ' 101–113, ISBN 978-3-531-11547-4. (בגרמנית)
  41. ^ An Unmastered Past, עמ' 163-164
  42. ^ יהדות והגות רדיקלית: ליאו לובנטל ואריך פרום בימי רפובליקת וויימאר, עמ' 50-51
  43. ^ Frankfurt School in Exile, עמ' 82
  44. ^ Leo Lowenthal, Heine’s Religion: The Messianic Ideals of the Poet, Commentary, 2 4, 1947, עמ' 153-157
  45. ^ Frankfurt School in Exile, עמ' 157
  46. ^ Leo Lowenthal and Norbert Guterman, Prophets of Deceit: A study of the Techniques of the American Agitator, New York: Harper Brothers, 1949
  47. ^ The Dialectical Imagination, עמ' 202
  48. ^ Martin Jay, Permanent Exiles: Essays on the Intellectual Migration From Germany to America, Columbia University Press, 1990-06, עמ' 101-102, ISBN 978-0-231-06073-8
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ליאו_לובנטל&oldid=37540171"