ליג'יה בויונגה נונס

סופרת ילדים ברזילאית

ליג'יה בויונגה נונס ( פורטוגזית: Lygia Bojunga Nunes; נולדה ב-26 באוגוסט 1932) היא סופרת ילדים ברזילאית. כתיבתה זיכתה אותה בשני הפרסים החשובים ביותר בתחום ספרות הילדים פרס אנדרסן ב-1982 ופרס אסטריד לינדגרן בשנת 2004. בויונגה נונס היא הזוכה הראשונה בפרס אנדרסן שאינה מארצות הברית או אירופה[1]. יסוד מרכזי בספרייה של בויונגה נונס הוא כתיבה מתוך נקודת המבט של הילד[2].

ליג'יה בויונגה נונס
לידה 26 באוגוסט 1932 (בת 91)
פלוטאס, ברזיל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ברזיל עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה פורטוגזית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה ספרות ילדים עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1972 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
www.casalygiabojunga.com.br
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

ליג'יה בויונגה נונס נולדה בעיר פלוטאס (אנ') בדרום ברזיל וגדלה בחווה. בגיל 8 היא עברה עם משפחתה לעיר ריו דה ז'ניירו. בגיל 19 הצטרפה לתיאטרון נודד שהציג בכל רחבי ברזיל. במהלך המסעות של התיאטרון היא נתקלה בבערות ומערכת חינוך נחשלת באזורים הכפריים[1][3]. בעקבות זאת, היא ייסדה בית ספר עבור ילדים עניים באזור הכפרי של ריו דה ז'ניירו, אותו ניהלה במשך חמש שנים[1]. ליג'יה בויונגה כתבה גם תסריטים עבור תוכניות טלוויזיה ורדיו.

בשנת 1972 יצא ספרה הראשון 'העמיתים' (Os colegas), סיפור הרפתקאות שדמויותיו הראשיות הן חמש חיות. בשנת 1982 קיבלה את פרס אנדרסן והייתה לסופרת הראשונה מחוץ לארצות הברית ואירופה שזכתה בפרס זה. בשנת 2002 פרסמה את "דיוקנים של קרולינה" – הספר הראשון שפורסם בהוצאה לאור שלה[4]. בשנת 2004 קיבלה ליג'יה בויונגה נונס את פרס אסטריד לינדגרן מממשלת שוודיה.

בכל ספריה של בויונגה נונס ישנה ביקורת חברתית על העוני, דיכוי, המשטר הצבאי ששלט בברזיל ומעמד האישה[3]. כתיבתה של נונס מאופיינת בטשטוש של הגבולות בין פנטזיה למציאות ועוסקת בנושאים חברתיים עכשוויים בשילוב הומור[5].

ספריה הופצו ותורגמו ביותר מ-63 מדינות.

פרסים עריכה

ספרים עריכה

למעט "חברי הצייר", כל שמות הספרים בעברית הם בתרגום חופשי.

שם שם בעברית שנה הערות
Os colegas העמיתים 1972 לא תורגם לעברית
Angélica אנג'ליקה 1975 לא תורגם לעברית
A bolsa amarela התיק הצהוב 1976 לא תורגם לעברית
A casa da madrinha בית סבתא 1978 לא תורגם לעברית
Corda bamba חבל מתוח 1979 לא תורגם לעברית
O sofá estampado הספה מבד 1980 לא תורגם לעברית
Tchau צ'או 1984 לא תורגם לעברית
O meu amigo pintor חברי הצייר 1987 יצא בעברית בשנת 1992‏[6]
Nós três שלושתנו 1987 לא תורגם לעברית
Livro, um encontro ספר, מפגש 1988 לא תורגם לעברית
Fazendo Ana Paz התהוותה של אנה פז 1991 לא תורגם לעברית
Paisagem תמונת נוף 1992 לא תורגם לעברית
Seis vezes Lucas שש פעמים לוקאס 1995 לא תורגם לעברית
O abraço החיבוק 1995 לא תורגם לעברית
Feito à mão עבודת יד 1996 לא תורגם לעברית
A cama המיטה 1999 לא תורגם לעברית
O Rio e eu ריו ואני 1999 לא תורגם לעברית
(Retratos de Carolina דיוקנים של קרולינה 2002 לא תורגם לעברית
(Aula de inglês שיעור אנגלית 2006 לא תורגם לעברית
Sapato de salto נעל עקב 2006 לא תורגם לעברית
Dos vinte 1 עשרים ואחת 2007 לא תורגם לעברית
Querida יקירה 2010 לא תורגם לעברית
Intramuros בתוך הקיר 2016 לא תורגם לעברית

חברי הצייר עריכה

נכון לשנת 2017, ספרה היחיד של נונס אשר תורגם לעברית הוא "חברי הצייר".

הספר מספר על ילד בשם קלאודיו שהיה לו חבר מבוגר, צייר. החבר הצייר מת ומסתבר לילד שהוא התאבד. הצייר השאיר לאישה שעמה היה בקשר מכתב, בו הוא כלל לא מסביר למה בחר לקטוע את חייו. הילד מתאכזב מכך. עם זאת, הצייר השאיר לילד מחברת ובה ציורים ורישומים, שבה הוא מתאר לילד את משמעות הצבעים, לדעתו, לדוגמה: הצבע צהוב מסמל שמחה והצבע חום מסמל שעמום. לספר זה יש חשיבות וייחודיות רבה מפני שהוא דן בצורה ישירה בנושא המוות וכן בנושא התאבדויות. אלו נושאים שהדיון בהם אינו נפוץ או רגיל בספרות ילדים ונוער. בספר מטופל המוות באופן רגיש ועדין, ובו זמנית מעורר רגשות עזים. נושא אחר שנדון אף הוא בספר הוא חברות.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 "Biografia de Lygia Bojunga - eBiografia". eBiografia (בBrazilian Portuguese). נבדק ב-2017-11-25.
  2. ^ Poetic Beauty and Social Critique - ALMA, ‏2017-01-09
  3. ^ 1 2 Lygia Bojunga, The Hans Christian Andersen Awards 1956-2002 (2002)
  4. ^ Casa Lygia Bojunga, www.casalygiabojunga.com.br
  5. ^ Cultural, Instituto Itaú. "Lygia Bojunga | Enciclopédia Itaú Cultural". Enciclopédia Itaú Cultural (בBrazilian Portuguese). נבדק ב-2017-11-26.
  6. ^ עמוד הספר, באתר הספרייה הלאומית של ישראל