פתיחת התפריט הראשי
מצד בוקק שליד עין בוקק וחופו הדרומי של ים המלח

המושג לִימֶסלטינית: limes) פירושו "הסְפר הרומי". היו אלה מערכות להגנת גבולותיה של הקיסרות הרומיתחומות, מצודות או ביצורים אשר נועדו לתחום את הקיסרות מפני שבטים פולשים במאות ה-4 עד ה-6.

לימס פלשׂתינה (limes Palestinae, הגייה מדויקת "לימס פָּלֶשׂתינַיי") היה לימס בארץ ישראל, אשר חצה את הנגב מחוף הים התיכון, באזור צפון חצי האי סיני, עד לחוף ים המלח והערבה. הלימס של ארץ ישראל נועד להגן על האימפריה מפני פלישות של שבטי הנוודים, וכן להבטיח את נתיבי הסחר הבינלאומי החשובים. הנגב זכה בתקופה זו לשגשוג, במידה רבה הודות ללימס. מאחדות מהמצודות נשארו שרידים עד ימינו (בקרבת היישובים עין בוקק, חצבה, "חתרורים", "מוחילה", עבדת ומצד תמר בכביש דימונה-סדום.)[1]

אזכורים היסטורייםעריכה

  • האיזכור השני נמצא בכתובת יוונית-נוצרית, כנראה מהמאה ה-6 לספירה, ומקורה כנראה בנגב. הכתובת אומרת שכאשר דורותיאוס עזב את האדמה הקדושה של ה'לימס של פלשׂתינה', לא איבד את הכיבודים של המלך.

מחקר היסטוריעריכה

בשנת 1930 פרסם החוקר הגרמני אלברכט אלט מאמר שבו טען כי בתקופה שבין דיכוי המרד הגדול (6670 לספירה) לסיפוחה של הממלכה הנבטית לאימפריה הרומית (106 לספירה) הוקמה מערכת הגנה בין ים המלח ורפיח, שהתבססה על מספר מצודות ומצדים שחוברו בדרך, ומערכת זו נקראה לימס פלשׂתינה. ההיסטוריון הישראלי מיכאל אבי יונה קיבל בתחילה את טיעוניו של אלט לגבי ראשיתו של הלימס, אך לאחר מכן הציע תיארוך מאוחר יותר – לסוף המאה ה-3 לספירה, תקופתו של הקיסר דיוקלטיאנוס.[2]

המחקר הארכאולוגיעריכה

משנת 1958 ערך הארכאולוג מרדכי גיחון סיורים רבים, על מנת לזהות שרידים ששייכים ללימס פלשׂתינה. הוא זיהה 161 אתרים שלדעתו קשורים ללימס. הוא סבר כמו אלט שראשיתו של הלימס בסוף המאה ה-1 לספירה; לדעתו הלימס היה קו הגנה רומי שנבנה על בסיס קו ההגנה ההרודיאני, והשתרע מים המלח, דרך בקעת ערד ובאר שבע, עד הים התיכון. לאחר סיפוח הממלכה הנבטית בשנת 106 לספירה נוספו עוד קווי הגנה ללימס: הקו העובר בין רפיח–חלוצהעבדתפטרה והקו בערבה, המשתרע מצוער עד אילת. קווי הגנה אלו נועדו להגן על הארץ מפני פשיטות נוודים, ולהגן על המסחר בדרך הבשמים. מערך הגנה זה הגיע לשיאו בתקופת דיוקלטיאנוס, כאשר בתקופה זו גם עבר הלגיון העשירי פרטנסיס לאילת. מערך הגנה זה התקיים עד הכיבוש המוסלמי בשנת 634 לספירה.[3]

חלק מהארכאולוגים וההיסטוריונים בישראל ומחוצה לה קיבלו את הניתוח והתיארוך של גיחון, וחלק הביעו ביקורת. ההיסטוריון ישראל שצמן סבור כי המונח 'לימס פלשׂתינה' אכן שימש לציון חלק מהנגב, ולפי תיארוך המקורות הכתובים וניתוח הממצא הארכאולוגי, זו הייתה כנראה מערכת הגנה שהוקמה לראשונה בתקופתו של דיוקלטיאנוס.[4] בנימין איזק שולל את כל ההנחות של גיחון וקודמיו, וטען כי לימס פלשׂתינה היה אזור שהוגדר בסוף המאה ה-3 ותחילת המאה ה-4 לספירה, בעל משמעות מינהלית, והוא היה תחת שלטון צבאי שבראשו עמד דוכס. הוא מייחס למצודות חשיבות אחרת מאשר הגנה על הגבול, ולדעתו הן כנראה היו בסיס ליחידות צבא שעסקו בפעולות שונות כמו שיטור בערים, איסוף מסים, פיקוח על הדרכים ומקורות המים.[5]

כיום ידוע, בעקבות ניתוח סקרים וחפירות שבוצעו, כי בתקופה הרומית לא התקיים בנגב מערך מבוצר צפוף, כמו שמוכר ממקומות אחרים - לאורך נהר הריין והדנובה. חלק מהאתרים שזיהה גיחון הם לא אתרים צבאיים, התיארוכים של רבים מהמצודות והמצדים אינם נכונים, ובנוסף ניתוח של המצודות והמצדים מראה שברוב התקופה הרומית לא חנו בנגב כוחות צבא גדולים שיכלו לעצור פלישה מאסיבית של נוודים מהמדבר. ידוע על מחנה צבא רומי בעבדת, המחנה תוארך על ידי פטר פביאן לראשית המאה ה-2 לספירה, והוא שימש כמרכז צבאי ראשי על דרך הבשמים, לאחר סיפוח הממלכה הנבטית לאימפריה הרומית. הדרך והביצורים בין פטרה לעבדת ננטשו בראשית המאה ה-3 לספירה, וממחצית המאה ה-3 לספירה השתמש הצבא הרומי בדרך מאילת-מעלה עקרבים-ממשית, כאשר הליגיון העשירי עבר מירושלים לאילת. ממערב לבאר שבע בתקופה זו לא ידוע על מצודות גדולות. ובבאר שבע כנראה שכנה קוהורטה שהיוותה את הכוח העיקרי בצפון הנגב.[6]

הצבא הרומי בנגב לפי מקורות היסטורייםעריכה

נוכחותן של יחידות צבא רומיות בנגב ידועה ממקורות כתובים מהמאה ה-4 והלאה. בפפירוסי ניצנה מתוארת יחידה צבאית שחנתה בניצנה מאמצע המאה ה-5 לספירה. בחיבור הביזנטי נוטיטיה דיגניטטום (Notitia Dognitatum) מצוינת חנייתן של שש יחידות צבא בצפון הנגב: Zoara (צוער), Moleatha (מוליאתה), Berosaba (באר שבע), Birsama (באר שמע), Menois (מעון?), Chermula (כרמל). ב'אונומסטיקון של אוסביוס', מתחילת המאה ה-4 לספירה נזכרים חילות מצב בכרמל, באר שבע, צוער, תימן, תמרה, אדומים, מפעת ואילת.[7]

לקריאה נוספתעריכה

  • מרדכי גיחון, "אתרי הלימס בנגב", ארץ ישראל 12 (1975): 166-149.
  • מיכאל אבי יונה, "שאלת זמנו של הלימס הארץ ישראלי", ארץ ישראל, ה (תשי"ח), עמ' 135- 137.
  • שמעון אפלבאום, "ראשית הלימס הארץ ישראלי" ציון, כז (תשכ"ב), עמ' 1- 10.
  • ברוך יובל, "המצודות בהר חברון", מחקרי יהודה ושומרון, ד (תשנ"ה), עמ' 143-137.
  • מרדכי גיחון, "אדום, אידומיאה והלימס ההרודיאני", ש' דר (עורך), הר חברון - לקט מאמרים ומקורות, תל אביב, עמ' 280-267.
  • מרדכי גיחון, "הלימס הארצישראלי בתקופת דיוקלטיאנוס", בתוך: אילת והערבה, ירושלים, 1995, עמ' 212- 242.
  • יזהר הירשפלד, "שרשרת מצודות ביזנטיות לאורך דרך הספר המזרחית של הר חברון", קדמוניות, יב (תש"ם), עמ' 78- 84.
  • יורם צפריר, "בעיות הביטחון של ספר-המדבר בתקופה הביזנטית", טבע וארץ, יז (תשל"ה), עמ' 213- 218.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ זאב וילנאי, אריאל אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עם עובד – תרבות וחינוך, 1978 (הדפסה שלישית), עמ' 4037–4038.
  2. ^ מ' אבי-יונה, 'לשאלת זמנו של הלימס הארץ-ישראלי', ארץ ישראל 5 (1958): 137-135.
  3. ^ מ' גיחון, 'אתרי הלימס בנגב', 'ארץ ישראל 12 (1975): 166-149.
  4. ^ י' שצמן, 'בעיות הביטחון בדרום-יהודה בתקופה שלאחר המרד הגדול', קתדרה 30 (1984): 32-3.
  5. ^ B. Isaac, The Limits of Empire, Oxford, 1990: 161-163, 186-187.
  6. ^ פ' פביאן, עבדת בתקופת הקמת פרובינקיה ערביה: מחנה הצבא הרומי ומקומו במערך הביטחון בשוליים המזרחיים של האימפריה (דוקטוראט), באר שבע, אוניברסיטת בן-גוריון.
  7. ^ י' שצמן, 'בעיות הביטחון בדרום-יהודה בתקופה שלאחר המרד הגדול', קתדרה 30 (1984): 12-11.