ללא כותרת (אל מלא רחמים)

"ללא כותרת" או "אל מלא רחמים" (1996-1995) הוא ציור מאת האמן הישראלי משה גרשוני.

ללא כותרת
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
צייר משה גרשוני
תאריך יצירה 1996-1995
טכניקה וחומרים לכה תעשייתית, ספריי, אבקת פחם וגרפיט על בד
ממדים בס"מ
אורך 80
רוחב 80
מידע יצירה
מיקום אוסף פרטי

תיאורעריכה

הציור, המהווה חלק מסדרה של עבודות דומות, נוצר בין השנים 1995–1996 והוצג לראשונה בין התאריכים 31 במאי-28 ביוני 1996 בתצוגה שכללה שתי תערוכות יחיד - של גרשוני ושל רפי לביא - בגלריה גבעון בתל אביב-יפו. בציור מופיעים שני כתמים שחורים מעוגלים, כמעיין שתי עיניים, על רקע צהוב בהיר. מתחתיהן כתוב בעיפרון טקסט הלקוח מתפילת "אל מלא רחמים": "אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה".

למרות שיש בעבודה ממד אירוני, המתבטא בעימות לוגי בין נוסח התפילה המבקש "מנוחה נכונה", לבין אופן הציור הגופני והגס, המאזכר גם נוזלי גוף. הרי האופן שבו רשום הטקסט - בכתב יד אישי ורועד - מעניקים לו ממד של עדות או של פנייה.[1]

העיסוק במוטיב העיניים, אופייני ליצירתו של גרשוני בשנות ה-90 של המאה ה-20. אלו הם עיניים חלולות, חסרות אישונים, המצוירות באקספרסיביות. שרה בריטברג-סמל קשרה את מוטיב העיניים הריקות אל עבודות המוקדמות מסדרת "הנייר נראה לבן מבחוץ אבל בפנים הוא שחור" (1970). וגם טקסטים של המשורר אברהם בן יצחק ואל הגותו של עמנואל לוינס, העוסק בעיצוב ההוויה דרך פניו של האחר הנגלה אל הסובייקט[2]

בראיון משנת 2008 תיאר גרשוני את הרקע לדימוי:

הדבר היחיד שברור לי הוא, שהעיניים האלה באו מ"שם". לפעמים אני חושב על התמונה של המשפחה שלי מפולין] [...] - כמקור של דימוי העיניים הזה. יש לי גם בראש תמונה של רכבת נוסעת ומבין הרווחים מציץ זוג עיניים שחורות, של ילד או ילדה, והעיניים מנסות להבין מה קורה, אבל הרכבת נוסעת במהירות ואי אפשר לראות כלום. העולם מאבד את צורתו. יש לי ציורים שכתוב עליהם "אסתר'ל על הפסים", שיש להם קשר לדימוי הזה.

העיניים הריקות ליוו אותי הרבה זמן לפני שיצרתי אותן, בעקבות תערוכה של פרוטומות רומיות שראיתי במוזיאון לואיזיאנה לפני שנים. העיניים, שכנראה היו עשויות במקור מאבנים טובות, כבר לא היו במקומן, נגנבו כנראה. אבל דווקא החורים, חיסרון העיניים, יצר פתח אל הריק השחור שבתוך הפסל, המחישו את הפנים המפוסלות והיצוקות כקליפה דקה, ריקה. הפרוטומות האלה עשו עלי אז רושם עצום.[3]

למרות שצויר לפניו, התגובות לעבודה הושפעו מאוד מרצח יצחק רבין, שאירע כחצי שנה לפני כן.[4] רבים זיהו את סדרת העבודות כעוסקת לא רק בהתמודדות עם המוות, כי אם גם בשבר של מות המנהיג. בשנת 2003 תיאר אורי דסאו תחושות אלו:

התערוכה המשותפת של רפי לביא ומשה גרשוני בגלריה גבעון ב-1996 תיזכר לדורות. רבים מקהילת האמנות ייחסו את הממד ההיסטורי שאפף את תערוכת הענקים הזו לרצח רבין שארע חצי שנה לפניה, ולאופן שבו ניתן היה לקרוא את ציוריהם של השניים כהטרמה לרצח, שהופכת לתגובה לרצח כאשר היא מוצגת אחריו. אופן זה של קריאה שחרר רבדים שונים של דיבור על עבודת כל אחד מהם, שעד אז כמו נאסרו. האימה המחרידה שייצגו הכתמים האדומים של לביא שויכה, אמנם לא בבלעדיות, לשלוש היריות של יגאל עמיר. ההופעה המתמדת של השם יצחק אצל גרשוני, מאז שנות השמונים, שויכה פתאום לרבין.[5]

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראו: סגולי, אירית, "האדום שלי הוא דמך היקר", סטודיו, כתב עת לאמנות, מס' 76, אוקטובר-נובמבר 1996, עמ' 38
  2. ^ ברייטברג-סמל, שרה, גרשוני*, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2010, עמ' 340-339
  3. ^ ברייטברג-סמל, שרה, גרשוני*, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2010, עמ' 346
  4. ^ ראו: סגולי, אירית, "האדום שלי הוא דמך היקר", סטודיו, כתב עת לאמנות, מס' 76, אוקטובר-נובמבר 1996, עמ' 37
  5. ^ אורי דסאו, ‏לביא וגרשוני שוב ביחד, באתר גלובס, 18 בנובמבר 2003