פתיחת התפריט הראשי

למהלך האידיאות בישראל

המאמר "למהלך האידיאות בישראל" הוא מאמר שפורסם על ידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בשנת ה'תרע"ב (1912) בעיתון העברי שעורכו היה הרב מאיר בר-אילן, ושובץ לאחר מכן בספר אורות במהדורתו המורחבת, על פי הצעת הרב יהושע הוטנר.

המאמר, הנחשב אחד ממאמריו המרכזיים ביותר של הרב קוק, נותן סקירה היסטוריוסופית על תולדות האנושות בכלל ועם ישראל בפרט. המאמר מנתח תופעות תרבותיות רבות כאלילות פאגאנית, נצרות, בודהיזם, תנועת ההשכלה וכדומה - מנקודת מבט יהודית-אמונית.

מהמאמר עולה תפיסה חדשנית ביחס להבנת היהדות, הניצבת כנגד התפיסה שהתפתחה, לטענת הרב קוק, בגלות. לדבריו, בגולה הפכה היהדות מתרבות-לאומית-אלהית ל'דת', במובן המצומצם, כחוקים המגבילים את זרימת החיים, ועוסקים בעיקר בפרט, בעוד היהדות המקורית - והעתידה - היא דרך חיים החובקת את כל ביטויי החיים, החומריים והרוחניים, הפרטיים ובעיקר הכלליים, ומביאה להוצאתם לפועל באופן בריא ושלם, ולא לצמצומם. באומה הישראלית שוכנת 'השכינה', המעניקה 'נעם אלהי' לחיים וגורמת לאהבתם, ולא להפך[1].

הרקע לכתיבת המאמרעריכה

המאמר נכתב כמענה לבקשתו של הסופר ש"י איש הורוויץ. הורוביץ, שהיה מתלמידי אחד העם, הוציא כתב עת הנקרא "העתיד" ובו דן על "דבר היהדות ועתידותיה". טענתו הייתה שאין עתיד ליהדות כדת והיא עתידה להיות ככל הדתות שהיו בעולם, שלאחר זמן מה, הן נעלמו. הוא ביקש מהרב קוק שיביע את דעתו בדבר עתידה של היהדות וישלח לו את תשובתו, על מנת לפרסמה בעיתונו. הרב קוק שולח לו מכתב קצר ובו הוא עונה שלפי דעתו, עם ישראל אינו עם ככל האומות אלא הוא תמצית של כל הכוחות באנושות ושאיפתו היא להגיע למצב שבו אין צורך בפיזור הכוחות, אלא שכולם יתגלו בכנסת ישראל "בהופעה ברורה ובולטת בבת אחת, בצורה של יצירת היסתוריה חדשה"[2].

אולם, זו לא הייתה תשובתו המלאה של הרב קוק. את התשובה המלאה הוא שלח לרב מאיר בר-אילן ואמר לו שיפרסם אותה בעיתונו "העברי", בהדגישו שזו היא תשובתו המלאה לשאלתו של ש"י איש הורוויץ[3]. במכתבו הוא מציין שהוא לא מרשה לעצמו להשתתף עם ש"י הורוביץ בעיתונו משום ש"רגלו האחת עומדת כבר מחוץ לתחום"- כלומר, שהוא יוצא נגד היהדות בפומבי, בכתביו הוא כותב דברי כפירה והוא עזב את דרך התורה והמצוות[4]. וכך הוא כותב גם לש"י הורביץ:

אני חושב כל סגנון ספרותי המטיל ספק בתכן היהדות, לעומת עבודות זרות, למעשה רדיפה לכלל ישראל, ששום כשרון ושום חכמה שבעולם לא יוכל לכפר על זה. וכבודו נכשל בזה כמה פעמים, במחילת כבודו. אדע ג״כ לדונו לכף זכות... מתוך כך לא יכולתי להתגבר על עומק צערי, שנצטערתי כמה פעמים מהופעותיו הספרותיות של כבודו, עד כדי מדה זו שאוכל להשתתף בעבודת ״העתיד״, שרוחו של כבודו מרחף עליה.

אגרות הראי"ה, חלק ב' אגרת תמ"ה.

המאמר עבר מספר עריכות. העורך הראשון של המאמר היה הסופר אז"ר, אך הרב קוק גנז גרסה זו, ומסר את עבודת העריכה לבנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק[5]. גרסתו של הרב צבי יהודה היא זו שפורסמה.

המאמר פורסם בעיתון "העברי", בשנת ה'תרע"ב (1912), בגליונות ט'-יב'. לאחר מכן הוא הודפס בהוצאה הראשונה של אגרות הראי"ה. בשנת ה'תש"י (1950), בעצתו של הרב יהושע הוטנר, הוכנס המאמר לספר אורות[6], וכיום מודפס בעמודים קב'-קיח' של הספר (בהוצאת מוסד הרב קוק).

את המאמר הזה הגדיר הרב צבי יהודה כ"המאמר הגדול והנשגב... "למהלך האידיאות בישראל"... והוא שני בערכו למאמר "קרבת אלוקים"." (צמח צבי, אגרת יג'.).

תוכן המאמרעריכה

למאמר ששה פרקים. במאמר מסביר הרב קוק תהליכים היסטוריים, בעיקר בתוך עם ישראל, על פי ההנחה שהאנושות שואפת לשיווי משקל מוחלט בין שתי אידיאות המוטבעות בנפש האנושות - האידאה האלוהית והאידאה הלאומית, כך שהאחרונה תבטא (כ"כלי ו"לבוש") את הראשונה. לדבריו, כל ההיסטוריה היא ביטוי להגיע לאיזון זה, שיגיע בעת הגאולה העתידה.

המילה אידיאה לקוחה מכתבי אפלטון, ובמאמר היא מתפרשת באופן קרוב למובן שיצק לתוכה הגל. לדברי הרב צבי יהודה[7] הראי"ה עושה שימוש בנוסח זה משום שלפי ספר הזוהר[8] יש סוג של חכמי יוון דאינון קריבין לאורחא דמהימנותא, והיינו שמכירים ביסוד הרוחני של הבריאה. ובזה עדיפותו של אפלטון על תלמידו אריסטו.

פרק א'עריכה

כותרת הפרק: האידאה האלוהית והאידאה הלאומית באדם[9].

קיימות באנושות שתי אידיאות יסודיות ה"כוללות את כל מהותו": האידאה האלוהית - כוח חיים המעצב את השאיפה האנושית לחיי מוסר ודת, והאידאה הלאומית - כוח חיים המעצב את השאיפה האנושית לכונן סדרי חברה מתוקנים. האידאה האלוהית היא המקור והכוח המניע של האידאה הלאומית- בתחילת תהליך היווצרות העמים, החיבור נוצר בין בני האדם כתוצאה משאיפות דומות, שיוצרות בסוף עם שכל סדרי החברה שבו מבוססים על אותם אידיאלים. אולם, עם הזמן מתנתקות האידאות אחת מהשנייה, כתוצאה מפיתוח רב מדי של האידאה הלאומית על חשבון האידאה האלוהית- דבר שיגרום להתמוטטות אותו עם, משום חוסר האיזון הקיים בו. החברה בדרך כלל נותנת פתרון לבעיה זו על ידי פיתוח תרבות חומרנית אלטרנטיבית, אך לשווא.

פרק ב'עריכה

כותרת הפרק: האידאה האלוהית והאידאה הלאומית בישראל[9].

בעם ישראל התפתחה שאיפה תמידית להרמוניה מוחלטת בין שתי האידיאות, דבר הנותן לו קיום נצחי והשפעה מכרעת על עיצוב התרבות האנושית כולה. שאיפה זו, שהחלה מהאבות והמשיכה ביציאת מצרים ומעמד הר סיני, הוטבעה בצורה כה חזקה, שההפרדה בין שתי האידאות לא תיתכן בעם זה. על מנת לממש שאיפה זו, יש צורך במציאות חיים כוללת המתבטאת ביכולות בלתי מוגבלות בכל תחומי החיים.

פרק ג'עריכה

כותרת הפרק: מצב הירידה והפירוד בין האידאות[9].

בכניסה לארץ ישראל בימי יהושע בן נון, נפגש עם ישראל עם החיים החומריים, דבר שהשכיח מעט את האידאה האלוהית. למרות זאת, למשך תקופה "קצרה בכמותה וארוכה באיכותה" של ימי שלמה המלך, באה לידי ביטוי "אחדות האידאות" בצורה המלאה ביותר: כל האומה יושבת בארצה והאידיאלים הנשגבים ביותר באים לידי ביטוי בחיי החומר. לאחר תקופה זו חלה ירידה, שהגיעה כתוצאה מזה שהמוסר של האנשים הפרטיים עוד לא היה מתוקן. היו ניסיונות לאמץ השקפות של עמים אחרים ולעבוד עבודה זרה, אך אין זה משביע את הנשמה הישראלית, השואפת לחיבור בין האלוהות לחיים הארציים. עם ישראל הגיע לשפל המדרגה, אך במעמקים, עדיין קיימת באומה התכונה האלוהית שבסופו של דבר מוכרחה לצאת אל הפועל.

פרק ד'עריכה

כותרת הפרק: המצב בגלות[9].

כתוצאה מפירוד האידאות, יוצא עם ישראל לגלות, משום שחיי העם בארצו כבר אינם תקינים. הגלות "שוברת לרסיסים" את האידאה הלאומית. אך גם בזמן הגלות, קיים קשר פנימי בין האידאות, הגורם לשימורן בצורה המינימלית: בתי הכנסת מאפשרים ניהול חיי חברה מצומצמים בהם שומרים על הדת בצורה טובה. מהגלות יש גם רווח מסוים וקטן: הגויים יכולים לקלוט מעט מהתכנים היהודיים ולאמץ אותם.

פרק ה'עריכה

כותרת הפרק: בית ראשון ובית שני. האידאה הדתית. המצב הישראלי ויחוסו לאנושיות[9].

הבית השני אינו המצב המושלם של "אחדות האידאות", משום שמופיע בו כוח של יחידים, לא של אומה שלמה. בתקופה זו "נולדה" אידאה חדשה: האידאה הדתית- מעין ממלא מקום לאידאה האלוהית. אידאה זו מתאפיינת בנתינת המקום לפרטים: אין עיסוק בחיי אומה שלמה בצורה מתוקנת, אלא רק "דאגה לחיי-הנצח האישיים הפרטיים, הדיוק הפרטי של כל מעשה בודד". בתקופה זו קיים עיסוק מוגבר ב"קבלת הפרס של היחידים"- החיים שלאחר המוות. האידאה הדתית עזרה לשמר את עם ישראל כלאום עם שאיפות גבוהות גם בזמן הגלות. כתוצאה מאידאה זו, יכלו הגויים לאמץ תכנים יהודיים, בצורה של שימת דגש על הפרטיות. אך, "זיווג משונה זה- אי אפשר שיעלה יפה" משום שהוא חסר את הדבר הבסיסי ביותר- האידאה האלוהית. בתקופה זו, חלה ירידה גם באידאה האלוהית- שנהפכה רק ל"רגש דתי"- וגם באידאה הלאומית- שנהפכה ל"רעיון מדיני". כל הניסיונות ליצירת עַם עִם מסגרת שמחזיקה מעמד, יעלו בתוהו, משום שרק עם ישראל הוא העם המסוגל להוציא לפועל את השאיפה של חיבור שמיים וארץ- בין שתי האידאות.

פרק ו'עריכה

כותרת הפרק: התאחדות האידאות בכנסת-ישראל בתחיתה בארצה, רשמי דרכיה ופעולותיה[9].

הפרק מסרטט קווים לתהליך של "התאחדות האידאות" מחדש, שיקרה כאשר עם ישראל יחזור לארצו ויקים שם מדינה שתהיה מבוססת על ערכי התורה, כך שהערכים העליונים יצאו אל הפועל בחיים החומריים. בחיים אלו, לא יודגשו המעשים הפרטיים, אלא תתקיים חיות מיוחדת בעת קיום המצוות. בתקופה זו יובנו גם המצוות השמעיות כתוצאה מהחיבור המיוחד לחיים הכלליים האלוהיים.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הדברים מבוססים על מאמר חז"ל בתלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ח', עמוד א': "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד", שמשמעותם היא שבחורבן בית המקדש מצטמצם המרחב האלוקי בעם ישראל ממרחבי החיים אל ההנהגה המעשית המפורטת.
  2. ^ אגרות הראי"ה, חלק ב' אגרת ת"ט.
  3. ^ אגרות הראי"ה חלק ב', אגרת תי"א.
  4. ^ להרחבה ראה בשיחות הרב צבי יהודה לספר אורות, עמ' 166-170.
  5. ^ אורות, הוצאת ישיבת בית אל עמ' שעט'.
  6. ^ הקדמתו של הרב צבי יהודה לספר אורות, מהדורת תש"י.
  7. ^ הרב חיים אביהוא שוורץ, מתוך התורה הגואלת חלק ג עמוד רטז
  8. ^ שמות רלז
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 9.5 הכותרות לפרקים ניתנו על ידי הרב צבי יהודה.