פתיחת התפריט הראשי

למעדנה בת המלך

"למעדנה בת המלך" הוא הטקסט הכתוב על חותם שמקורו אינו ברור ועשוי להיות מתקופת בית ראשון. חותם זה נושא צורת נבל, והסמל שנטבע על גבי מטבעות החצי שקל חדש מתבסס עליו. יש ארכאולוגים הסבורים כי החותם הוא זיוף מודרני[1][2].

החותם נרכש בשוק העתיקות בשנת 1978 ממקור לא ידוע, בידי ראובן הכט, שהציגו בפני נחמן אביגד, שחקר ופרסם אותו. גם לאביגד לא היה מידע אודות המקום בו נמצא. הכט תרם את החותם למוזיאון ישראל, שהציגו בשנים 1993-1980.

תיאור החותםעריכה

החותם, המשתייך למשפחת החותמות הסקרבואידיים, עשוי אבן ישפה חומה-כתומה. מידותיו 9.5x12.5 ועוביו 6 מילימטרים, והוא נקוב לאורכו.

פני החותם מוקפים מסגרת, ובחלקו העליון חרוטה דמות נבל אסימטרית בעלת תריסר מיתרים. תיבת התהודה של הנבל מעוטרת בורדה במרכזה ובמחרוזת פנינים בשוליה.

מתחת לנבל נכתב בכתב עברי קדום שמה של בעלת החותם בשתי שורות, שקו הפרדה כפול מבדיל ביניהן:

      

      

למעדנה
בת המלך

על סמך צורת האותיות, תיארך אביגד את הכתובת למאה ה-7 לפנה"ס וקבע את מקורה בממלכת יהודה, אך מאחר שלא היה יכול לקבוע תאריך מדויק יותר, נמנע מלנחש את זהותו של המלך המוזכר בחותמת. דיונים נוספים בידי אביגד ואחרים ניסו להשוות בין השם "מעדנה", שאינו מוכר ממקורות נוספים, לשמות תנ"כיים דומים ובשאלה האם התואר "בת המלך" - אשר מקבילות זכריים לו נמצאו בכמה חותמות מציין את היותה של בעלת החותם נסיכה, או שמא זהו תואר כלשהו.

אביגד השווה את הנבל לציורים ותיאורים אחרים של כלי נגינה עתיקים דומים, והציע כי כלי הנגינה הנראה על החותם הוא הכינור המקראי, ובהתחשב במקורו המלכותי של החותם, הרי שזהו הסממן הטוב ביותר המספר כיצד נראה כינור דוד או הכינורת עליהם מסופר שנוגנו בבית המקדש. אביגד שם לב לעובדה כי כינור עברי זה שונה בכמה מובנים מכל שאר דמויות הנבלים והכינורות הידועים מתקופתו, אך ייחס זאת לייחודיותו.

מטבע חצי השקלעריכה

  עם המעבר לשקל חדש ב-1985 החליף בנק ישראל גם את המטבעות, והונפקה סדרת אגורות ושקל חדשים, הנמצאת במחזור עד היום (2018). בצד הגב של המטבעות השונים נמשכה המסורת של שימוש בעיצוב שנלקח ממטבעות עתיקים או מפריטים עתיקים אחרים כחותמות (ראו פה). בסדרה זו נקבעה דמות הנבל מתוך החותם כעיטור על גבי המטבע של חצי שקל חדש.

קביעת הזיוףעריכה

החותם הוצא מהתצוגה במוזיאון ישראל ב-1993, כנראה בשל אי-ודאות לגבי האותנטיות שלו.

בתיה באיאר, מוזיקולוגית מהאוניברסיטה העברית ומומחית לכלי נגינה קדומים, העלתה כמה טיעונים נגד האותנטיות של הכינור: מבנה לא סביר ובעל 12 מיתרים, כמוהו לא ידוע. גם יואכים בראון, מוזיקולוג שהתמחה במוזיקה הקדומה בישראל, סובר כי זהו זיוף.

גם הארכאולוג מגן ברושי סבור שמדובר בזיוף, ללא ספק. בין טיעוניו: אין מקבילה ללירה (שם כלי הנגינה) א-סימטרית בעלת תיבת תהודה עגולה. אין לירה שבה זרועות הצד כפופות כלפי חוץ. אין כלי נגינה מוכר מהתקופה שהוא בעל יותר מעשרה מיתרים, ובכלל - אין כלי נגינה מופיע בלי מנגן לפני התקופה ההלניסטית, מאות שנים אחרי מה שאמור להיות זמנו של החותם.

פרופ' כריסטופר רולסטון מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון בחן את החותם וקבע שהסימונים שהותיר החרט שהכין אותו אינם מתאימים לכלים שהיו בידי האמנים לפני 2,700 שנה בירושלים.[3].

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

*נחמן אביגד, "בת המלך והכינור", קדמוניות יב, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, תש"ם, עמ' 61-62

  • Nahman Avigad & Benjamin Sass, Corpus of west semitic stamp seals, Israel Academy of Sciences and Humanities & Israel Exploration Society & Institute of Archaeology, Hebrew University of Jerusalem, Jerusalm, 1997, pp. 30-31
  • Joachim Braun, "Iron Age Seals from Ancient Israel Pertinent to Music," Orbis Musicae 10 (1991), pp. 20-23.
  • Hershel Shanks, "What Did King David's Lyre Look Like?", Biblical Archaeology Review 8:1, Biblical Archaeology Society, 1982, pp. 34-35

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה