ספירת הנוצרים
ספירת הנוצרים היא השיטה לפיה נמנות שנים יחסית לשנת לידתו המשוערת של ישו. לצד לוח השנה הגרגוריאני התפשט גם מניין השנים הנוצרי בקרב בני דתות אחרות, ועל מעמד הבכורה שלו בתקשורת ובמסחר הבינלאומיים אין כיום עוררין.
בעברית מוסיפים לפעמים למספר השנים את הביטוי "לספירת הנוצרים" או "לספירה" ועל ידי גורמים דתיים יותר "למספרם" או "למניינם". ברוב השפות האירופאיות מוסיפים AD, ראשי תיבות של הביטוי Anno Domini (בלטינית: "בשנת אדוננו") שניתן לספירה זאת על ידי ממציאה דיוניסיוס אקסיגואוס. כאשר מתייחסים לשנים שקדמו לתחילת המניין, כותבים בעברית "לפני הספירה", ובקיצור לפנה"ס (או לפסה"נ = לפני ספירת הנוצרים), ואילו הביטוי הלטיני הוא Ante Christum Natum (לפני לידת כריסטוס) ובראשי תיבות AC. באנגלית מקובל יותר לכתוב BC, שהוא קיצור של Before Christ ("לפני ישו").
בחוגים אקדמיים מבכרים לעיתים להשתמש בביטויים הנייטרליים יותר מבחינה דתית: Common Era ובראשי תיבות CE, ו-Before Common Era ובראשי תיבות BCE. פירושיהם בהתאמה הם "למניין המקובל" ו"לפני המניין המקובל". גם בעברית ישנו הביטוי הנייטרלי "הספירה הכללית".[1]
ספירות קודמות עריכה
מניין השנים הנוצרי לא היה קיים במאות השנים הראשונות להופעת הנצרות. גם המאמינים הנוצרים השתמשו בימי האימפריה הרומית בתיארוכים המקובלים בה.
בתחילה היה מקובל לציין שנה באמצעות אזכור הקונסולים ששלטו בה. מאחר שהגעת השמועה על עלייתו לשלטון של קונסול לחלקיה המרוחקים של האימפריה יכולה הייתה לארוך חודשים, ציינו שנים גם באמצעות נקיבה בשמות הקונסולים שעמדו בראש בשנה הקודמת. מניין שנים אחר, שהיה מקובל בעיקר בעולם היווני, היה ספירת השנים לפי האולימפיאדות.
שיטה אחרת הייתה המניין "לייסודה של העיר" (רומא). מאחר שהתאריך המדויק היה נושא למחלוקת, לא הרבו להשתמש בתיארוך זה, אולם בפועל התקבלה השנה 753 לפנה"ס כשנה המציינת את ראשית ימי רומא. נראה שהייתה משמעות פוליטית לשימוש במניין זה, שיש בו כדי להעיד על אמונה ביציבותה ובנצחיותה של העיר.
עם כינון הקיסרות הרומית במאה ה-1 לספירה, החל הנוהג לנקוב בשנה למלכות הקיסר. הנוהג הפך לפורמלי רק בתחילת המאה ה-3, ואילו קודם לכן נהגו הקיסרים הקדומים, בהם אוגוסטוס, לנקוב במניין הפעמים שהוענקה להם הסמכות הטריבונית בידי הסנאט הרומי, בניסיון לשמור על מראית עין של רפובליקה.
אופן ספירה אחר השתמש באינדיקציות. לצורכי מיסוי החקלאות, חולק הזמן למחזורים בני חמש עשרה שנה. כל שנה (אינדיקציה) הוזכרה לפי מספרה במחזור. שיטה זו האריכה ימים באימפריה הביזנטית.
כמו כן הונהגו מניינים מקומיים בארצות שונות, למשל על פי תאריך ייסודה של עיר מסוימת או זמנו של שליט אזורי. בפרובינקיה ערביה מנו על פי תאריך הקמת הפרובינקיה (Bostran era, מתחיל ב-22 במרץ 106). בהיספניה מנו לאוגוסטוס קיסר משנת 38 לפנה"ס (Spanish era), מניין זה נקרא בספרי הראשונים "תאריך אלצפר" בערבית.
בתום ימי רומא עריכה
עם התפוררות רומא נעשה השימוש במניין השנים הקיסרי, שעתה צריך היה להתייחס לאימפריה הביזנטית, בעייתי יותר. כאשר במאה ה־6 חדל הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון ממינוי קונסולים, השימוש בתיארוך קונסולרי כבר לא היה אפשרי והתפתחה ספירה המבוססת על בריאת העולם. החישוב נעשה בהתאם לתרגום השבעים ולכן העניק לעולם קרוב לאלפיים שנים יותר מאשר מניין השנים בלוח העברי. המניין המדויק היה שנוי במחלוקת בין המלומדים, אך בסופו של דבר התפתח קונצנזוס סביב שיטתו של אוסביוס מקיסריה, שחי בזמן קונסטנטינוס. הספירה הביזנטית המבוססת על בריאת העולם הייתה בשימוש ברוסיה מ-988 עד החלפתה על ידי פיוטר הגדול ב-1700.
שיטת הספירה הנהוגה כיום, "שנת אדוננו" (Anno Domini), הומצאה ברומא ב־525 בידי נזיר בשם דיוניסיוס אקסיגואוס (Dionysius Exiguus), שעבד על חישוב תאריך הפסחא. הוא תיארך את לידתו של ישו לשנת 1 לפנה"ס. אך רוב החוקרים סבורים שתאריך זה שגוי, שכן הורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס, ועל פי הברית החדשה נולד ישו בשלהי ימי הורדוס:
וַיְהִי בִּימֵי הוֹרְדוֹס הַמֶּלֶךְ כַּאֲשֶׁר נוֹלַד יֵשׁוּעַ בְּבֵית־לֶחֶם יְהוּדָה וַיָּבֹאוּ מְגוּשִׁים מֵאֶרֶץ מִזְרָח יְרוּשָׁלָיִם׃ וַיֹּאמְרוּ, אַיֵּה מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר יֻלַּד? כִּי רָאִינוּ אֶת־כּוֹכָבוֹ בַּמִּזְרָח וַנָּבֹא לְהִשְׁתַּחֲווֹת לוֹ׃ וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הוֹרְדוֹס הַמֶּלֶךְ אֶת־דִּבְרֵיהֶם וַיֶּחֱרַד הוּא וְכָל־יְרוּשָׁלַיִם עִמּוֹ׃
השנה הראשונה שלאחר לידת ישו היא שנת 1 לספירה, כלומר אין שנה המוגדרת כשנת ה-0. מכאן שכדי לחשב את מספר השנים שעברו מתאריך כלשהו המצוין באמצעות שנה לפני-הספירה עד תאריך כלשהו המצוין באמצעות שנה אחר הספירה - יש להוסיף למניין השנה המאוחרת את הערך המוחלט של השנה המוקדמת פחות 1. לדוגמה, בשנת 44 לפנה"ס נרצח יוליוס קיסר בתיאטרון פומפיוס, ולכן עד שנת 2011 עברו 2011+44-1 = 2054 שנים מאז הרצח (ולא 2055 שנים כפי שהיה מקום לטעות).
עליית השיטה המקובלת עריכה
מספר היסטוריונים, בהם ויקטור איש טונונה (אנ') בן המאה ה-7[2], עשו שימוש בשיטתו של דיוניסיוס, אך זו הפכה לפופולרית רק אחרי פרסום הספר "ההיסטוריה הכנסייתית של העם האנגלי" מאת הכומר האנגלו-סקסוני בדה, שחיבורו הסתיים בשנת 731. ספר זה היה רב השפעה, ואחריו החלו סופרים רבים לציין את השנים לפי שיטה זו.
בדה, שחי בצפון אנגליה, מחוץ לגבולות האימפריה הרומית, התקשה להשתמש במניין אחר. המניינים הרומאיים לא היו רלוונטיים עבורו והוא ידע עליהם מעט, כמי שחי באזור שהרומאים איבדו השפעתם עליו עידנים קודם לכן. חילופיהם התכופים של המלכים האנגלו-סקסונים הקשו על שימוש בתאריכים הקשורים להם. בדה גם היה הראשון שהשתמש ב"לפני הספירה".
באירופה התפשטה השיטה בתחילה באזור צרפת ואחר כך הגיעה לגרמניה. לשימושם של הקרולינגים בספירה היה רקע אידאולוגי: הניסיון להתרחק מהמורשת הביזנטית. בחצי האי האיברי השתמשו במניין הספרדי (אנ') שמתחיל בשנת 38 לפני הספירה, במהלך המאה ה-14 ותחילת המאה ה-15 עברו ממלכות חצי האי לספירה המקובלת כיום.
בין הספירות האחרות שהיו פופולריות זמן מה הייתה הספירה למרטירים, שתחילתה ב־284, בעלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס, אויבם הגדול האחרון של הנוצרים. בכנסיות הקופטיות עדיין משתמשים בה.
שיטות ספירה שונות מזו הנוצרית עריכה
במהפכה הצרפתית נעשה ניסיון לעצב לוח שנה חדש, שיתארך את השנים ממנה והלאה. גם האיטלקים הפשיסטים עשו ניסיון לבסס מניין שנים משלהם, שבו התחילה הספירה משנת עלייתם לשלטון, 1922. בקוריאה הצפונית מונים את השנים החל משנת הולדתו של קים איל-סונג, 1912. בטאיוואן משתמשים בספירה שמתחילה אף היא ב־1912, שנת הקמת הרפובליקה בסין. ביפן מונים לפי שנת עלייתו לשלטון של הקיסר הנמצא על הכס באותו זמן.
ביהדות, כמו גם באסלאם, לא נזנח לחלוטין המניין הדתי המסורתי ומשתמשים בו בהקשרים דתיים, אף שלמטרות אזרחיות דומיננטית יותר השיטה הנוצרית והשיטה המסורתית בשימוש רק במקרים חריגים.
התיארוך הנוצרי בקרב יהודים עריכה
בקרב החוגים הדתיים בישראל יש המשתמשים בהמחאות ובטפסים רשמיים בתאריכים עבריים בלבד, וכפי הזכות לעשות כן על פי החוק הישראלי. עם זאת, גם בחוגים היותר דתיים אין איסור מוחלט, על השימוש בתאריך האזרחי.[3] יש שמקפידים לכתוב רק את שתי הספרות האחרונות של השנה, שלא ליצור רושם כאילו מונים את הזמן ללידתו של "אותו האיש". כפי שצוין קודם בחלק מחוגים אלה נהוג להוסיף אחרי התאריך את המילה "למניינם" או "לספירתם" (של הנוצרים). ישנם החוששים לדעתו של החתם סופר הרואה בציון מספר החודש ניגוד למה שכתוב בתורה "החודש הזה", ראש חודש ניסן, "לכם ראש חודשים, ראשון הוא", ולכן מקפידים לרשום את שם החודש ולא את מספרו.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ דוגמה: סעיף 1 לחוק העתיקות
- ^ Georges Declercq, Anno Domini: the origins of the Christian era, 2000 (באנגלית).
- ^ לעיון בשיטות השונות ראו שו"ת יביע אומר חלק ג' יורה דעה סימן ט'.