שפות יהודיות

שפות ודיאלקטים שהתפתחו בקהילות היהודיות
(הופנה מהדף לשונות היהודים)

שפות יהודיות (או לשונות היהודים) הן ניבים מיוחדים של שפות ששימשו לדיבור של יהודים במהלך תקופת הביניים של העברית ובעת החדשה, כגון גרמנית-יהודית (עברי-טייטש, יידיש), ספרדית-יהודית (לאדינו, ספאניולית, ז'ודזמו), ערבית-יהודית, פרסית-יהודית, ג'והורי (שפת יהודי ההר שבצפון הקווקז ובאזרבייג'ן) ועוד.

דף משמות דברים, מילון עברית-יידיש-לטינית-גרמנית שהוציא לאור אליהו בחור בשנת 1542

בעקבות התהפוכות שחלו בעולם היהודי החל מסוף המאה ה-19, ובהן ההגירה מאירופה לאמריקה, תחיית הלשון העברית, השואה, הקמת מדינת ישראל וההגירה אליה מאירופה ומארצות האסלאם, הצטמצם מאוד מספרם של הדוברים בשפות היהודיות, וחלק מהן אף נכחדו או עומדות בפני הכחדה. עם זאת, בשנת 1996 נחקקו חוק הרשות הלאומית לתרבות היידיש,[1] וחוק הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו[2] כשמטרתם הקמת גופים והקצאת תקציבים לצורך שימור שפות אלו, בעוד אי הכללת יתר השפות היהודיות לצורכי שימור. בנוסף ניתן להצביע על שלבים ראשונים בהתפתחות שפות יהודיות חדשות, בעיקר אנגלית-יהודית בצפון אמריקה.

מהות ומאפיינים

עריכה

ברוב הקהילות היהודיות ברחבי העולם דיברו בשתי שפות, כשהתרבות היהודית הייתה דו-לשונית ואף רב-לשונית: השתמשו בעברית לצורך תפילה ולימוד, דיברו בשפת המקום לצרכים יום-יומיים כמו מסחר והתנהלות מול הקהילות הלא יהודיות – לעיתים גם בינם לבין עצמם. מטבע הדברים נוצר עירוב של מרכיבים עבריים בתוך השפה המקומית בפי היהודים, ובסופו של דבר נוצר ניב חדש של השפה המקומית שהתקיים רק בפיהם של היהודים, ולא היה בשימוש אצל הגויים. ניב חדש כזה כונה "שפה יהודית", ושומש לצורכי היומיום הפנים קהילתיים.

מקובל לחלק את השפות היהודיות לשתי רמות שונות מבחינת המרחק מהשפה המקורית: שפות מיוהדות הן שפות יהודיות הדומות במידה רבה לשפה המקורית, במידה כזו שהגויים המקומיים מסוגלים להבין את היהודים הדוברים בה; לקבוצה זו משתייכת למשל הערבית היהודית. לעומת זאת שפות יהודיות הן שפות ששימרו את מרכיבי השפה העברית והארמית תוך שילוב של שפת המקום, לדוגמה: הפרסית היהודית. זאת בנוסף לשפות שהתרחקו מאוד מן הניב המקורי, שבמקרה זה הוא בדרך כלל ניב עתיק של השפה המקומית. לקבוצה זו משתייכות למשל היידיש (שמקורה בגרמנית עתיקה, אם כי חלו בה שינויים רבים) והלאדינו (שמקורה בקסטליאנית עתיקה).

המאפיין העיקרי של השפות היהודיות הוא כאמור המרכיב העברי שיש בהן. הוא יכול להימצא בשפה ברמה של שיבוץ, כלומר שימוש במרכיב בצורתו המקורית (למשל, המילה "רעבע" ביידיש, שהיא הגייה אשכנזית של "רבי"), או ברמה של שיקוע, שבה משתלב המרכיב העברי במערכת הדקדוקית של השפה הקולטת (למשל "רעבצין", רבנית – הרכבה של מורפמה יידית על המילה העברית). המרכיב העברי בא בדרך כלל מחיי הדת או מעגל החיים והשנה, והוא בא ביחידות של מילים בודדות או צירופים קצרים, ולא במשפטים ארוכים יותר.

מאפיינים נוספים של שפות יהודיות הם:

  • כתיבתן המסורתי של השפות היהודיות נעשה באלפבית עברי. אמנם החל מסוף המאה ה-19 חלו תמורות בנושא זה במספר שפות יהודיות והוחל לכותבן באלפביתים אחרים (למשל כתיבת לאדינו באלפבית לטיני).
  • קיום חיים ספרותיים בשפה – מה שלא התקיים בדרך כלל בשפות העממיות המקומיות (כתיבה הייתה רק בשפת תרבות גבוהה);
  • שימור תופעות דקדוקיות מן השפה המקורית, שאבדו בשפה המדוברת אצל הגויים.

מחקר השפות היהודיות, שהתגבר מאוד בשנים האחרונות, מרוכז בשני מוקדי עניין:

  • מחקר השפות היהודיות בפני עצמן – השימוש בהן, מאפייניהן, תפוצתן, יחסן לשפות המקומיות; שימור החומר בשפות העומדות להיכחד ושחזור שפות שנכחדו.
  • המרכיב העברי בשפות היהודיות – מקורות הביטויים העבריים (והארמיים) שנקלטו, מידת השיקוע שלהם, התפוצה שלהם אצל דוברים בני מעמדות שונים, השימוש שנעשה ברכיב העברי בלשון סתרים (למניעת הבנה של גויים); חקר המרכיב העברי חשוב גם לזיהוי מסורות עתיקות של דיבור עברי שלא משתקפות במקורות אחרים של העברית הקלאסית.

רשימה של שפות יהודיות

עריכה

שפות אפרו-אסיאתיות

עריכה

שפות הודו-אירופיות

עריכה

אחרות

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא שפות יהודיות בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה