מבצע מוות לפולש
מבצע מוות לפולש היה מבצע של צה"ל במהלך קרבות עשרת הימים במלחמת העצמאות, שמטרתו לפרוץ את הדרך לנגב לפני כניסתה לתוקף של ההפוגה השנייה. הנגב נותר מנותק גם לאחר המבצע.
| מערכה: קרבות עשרת הימים | ||||||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות | ||||||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 17 ביולי 1948 – 18 ביולי 1948 (יומיים) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | מבצע אנ-פאר | |||||||||||||||||||||
| קרב אחרי | מבצע גי"ס | |||||||||||||||||||||
| מקום | צפון-מערב הנגב | |||||||||||||||||||||
| קואורדינטות | 31°38′37″N 34°44′40″E / 31.64373611°N 34.74451944°E | |||||||||||||||||||||
| עילה | פריצת הדרך לנגב | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | כישלון ישראלי | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
|
(למפת השפלה רגילה)   מבצע מוות לפולש | ||||||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||||||
רקע עריכה
הצבא המצרי פלש לישראל, ביום הראשון לעצמאותה, בשתי זרועות. האחת, במקביל לחוף הים התיכון, נעצרה מעט מצפון לאיסדוד. השנייה, ובה בעיקר כוחות קלים של מתנדבים, עשתה דרכה צפונה מזרחה להר חברון. כוח מצרי חיבר בין שתי זרועות אלה באל-פאלוג'ה ואגב כך, ניתק את כל היישובים היהודיים בנגב שמדרומו. פריצת הדרך לנגב הפכה, עקב ניתוק זה, לאחת הבעיות האסטרטגיות העיקריות של ישראל בהמשך המלחמה. בתחילת 'קרבות עשרת הימים' המצרים הקדימו ותקפו יישובים יהודיים, כמו נגבה, גלאון ובארות יצחק, ומשלטים שבידי צה"ל, כפי שאירע במהלך הקרבות על משלט עיבדיס, משלט 105, ג'וליס ועוד. לקראת ההפוגה השנייה הממשמשת ובאה, החליט צה"ל ליטול לידיו את היוזמה.
תוכנית המבצע עריכה
מטרת המבצע הייתה לפרוץ את הדרך לנגב על ידי יצירת מסדרון במערך המצרי מדרום לחתה ולכרתיה, אשר חלשו על כביש אל-מג'דל-פאלוג'ה (כביש 35 של ימינו). יצירת מסדרון זה תביא אף לניתוק חלקי של הזרוע המזרחית של הצבא המצרי הפולש. המשימה נועדה להתבצע על ידי התקפות מצפון ומדרום כאחד.
על חטיבת גבעתי הוטל לפרוץ מצפון על ידי כיבוש הכפרים בית עפה, חתה וכרתיה שהיו בשליטת חיל המשלוח המצרי. על חטיבת הנגב היה לפרוץ מדרום ולכבוש את משלטי כאוכבה (כיום כוכב מיכאל) וחוליקאת.
לצורך המבצע תוגברה חטיבת גבעתי בפלוגת הנחיתה של חיל הים ובגדוד הפשיטה 89 (גדוד הקומנדו) של חטיבה 8, בפיקודו של משה דיין.
מהלך המבצע עריכה
בליל 17 - 18 ביולי 1948 החלה חטיבת הנגב בתקיפת משלטי כאוכבה וחוליקאת. לצורך ההתקפה גויסו עולים חדשים שהיו בקיבוצי הסביבה ללא הכשרה צבאית מספקת. במשלטי חוליקאת היה כוח מצרי גדול שהיה בכוננות וציפה להתקפה. ההתקפה נהדפה והכוח התוקף סבל אבדות: 21 הרוגים ופצועים רבים.[1]
באותו לילה הותקף הכפר בית עפה מצפון ומדרום. פלוגה מגדוד 54 של חטיבת גבעתי תקפה את הכפר מדרום. ההסתערות נבלמה באש מדויקת של הצבא המצרי והכוח נסוג עם 12 הרוגים ופצועים רבים. פלוגת הנחיתה של חיל הים תקפה את בית עפה מצפון, אך עקב התקיפה של גבעתי מדרום היו המצרים מוכנים ואבד יתרון ההפתעה. לוחמי חיל הים הצליחו להשתלט על חלקו הצפוני של הכפר, אך עקב ההתקפות הבלתי פוסקות של המצרים ולאור העובדה שכוח גבעתי נסוג, ניתנה הוראת נסיגה.
בגלל בעיות בקשר לא קבלו כל החיילים את פקודת הנסיגה. לבסוף החלה נסיגה בלתי מסודרת וחלק מהפצועים נשארו בשטח ונהרגו על ידי המצרים. אבדות הנחתים בקרב זה היו 22 הרוגים, שלושה שבויים ופצועים רבים (כמעט כל הנופלים מחיל הים במלחמת העצמאות נהרגו בקרב זה).
כוחות אחרים של חטיבת גבעתי כבשו את הכפר חתה ממזרח לבית עפה.
גדוד 89 של חטיבה 8, בפיקודו של משה דיין, פרץ באותו לילה וכבש את הכפר כרתיה. פלוגה מגדוד 53 גבעתי התארגנה בכפר ונערכה להגנה. כיבוש כרתיה ניתק את הכוחות המצרים בכביש מג'דל-פלוג'ה. כמו כן, ניתן היה, באמצעות כיבוש זה, לפתוח נתיב לישובי הנגב המנותקים. היה ברור שהמצרים יעשו כל מאמץ לכבוש את כרתיה טרם ההפוגה.
במהלך כל יום המחרת נערכו התקפות בלתי פוסקות על כוחות גבעתי בכרתיה. בהתקפה האחרונה השתתפו ארבעה טנקים ו-15 שריוניות ובעקבותן חיל רגלים שנראה שעמדו לפרוץ את מערך ההגנה. חולית פיא"ט הצליחה להתקרב כ-40 מטר מטנק מצרי והחייל רון פלר הצליח לפגוע בו. הטנק נעצר, בעקבות זה נסוגו שאר הכוחות המצרים והמתקפה נשברה.[2][3]
בלילה האחרון שטרם ההפוגה, בין 17 ל-18 ביולי, ניסה הגדוד השמיני של חטיבת 'הנגב' לכבוש את קמפ א-שריף (מול עיר הבה"דים של ימינו), ובכך לאיים בניתוק הדרך שבין עוג'ה (ניצנה) לבאר שבע. הגדוד נקלע לקשיי ניווט עקב ערפל, ולא הגיע ליעדו.
אחרית דבר עריכה
ההפוגה השנייה נכנסה לתוקף ב-18 ביולי בשעה 19:00. מבצע "מוות לפולש" נכשל והכוחות הישראלים לא השיגו את מטרתם. למרות שכיבוש כרתיה פתח לכאורה דרך לישובי הנגב המנותקים, הדרך לנגב נשארה חסומה בפני ישראל עד למבצע יואב. זאת כיוון שהמצרים הגיבו במהירות, ותפסו משלטים מדרום לכרתיה. בנוסף, באמצעות צעד זה, המצרים פתחו נתיב לאספקה בין עיראק סואידן לפלוג'ה שזכה לכינוי: "דרך בורמה המצרית".
מקורות עריכה
- אברהם אילון (עורך), חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי הוצאת מערכות, 1963
- מטכ"ל, ענף היסטוריה, תולדות מלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, 1959
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- הקרב האבוד, טלי ליפקין-שחק, "מעריב", 3.2.2006
- קרב חוליקאת של חטיבת הנגב במבצע "מוות לפולש" - באתר הפלמ"ח
הערות שוליים עריכה
- ^ ההרוגים הושארו בשטח ונקברו על ידי המצרים בקבר אחים. קבר זה התגלה לאחר כיבוש משלטי חוליקאת במבצע יואב. ליד האנדרטה לגדוד 52 בחוליקאת יש טבלת אבן ובה פרטים על ההתקפה הזאת, לידה טבלה ובה חקוקים שמות 21 הנופלים.
- ^ על מעשה זה קיבל פלר את "עיטור גיבור ישראל" (כיום, עיטור הגבורה)
- ^ סמל פלר רון, באתר בעוז רוחם