מבצע "פלצור" היה פשיטה של חיילי גדוד 51 בגולני במטרה להשתלט על רכס ג'בל רוס (כיום, הר דב) ולחסל את מאורות המחבלים, על מנת שניתן יהיה לחלוש על ה"פתחלנד" ולמנוע ככל האפשר חדירת מחבלים לשטח ישראל. המבצע נערך בליל יום שלישי 2 בדצמבר והסתיים בבוקר 3 בדצמבר 1969.

מבצע פלצור
תאריך התחלה: 2 בדצמבר 1969
תאריך סיום: 3 בדצמבר 1969
משך הסכסוך: יומיים
מקום: דרום לבנון
תוצאה: הותקף וטוהר ג'בל רוס (הר דב)
הצדדים הלוחמים

ישראלישראלישראל

לבנוןלבנון ארגון א-צאעיקה לבנון

מפקדים
כוחות

בסיס מחבלים

אבידות

הרוג אחד
6 פצועים

בסיס המחבלים הושמד, כ-50 מחבלים נהרגו

במהלך המבצע נהרגו כ-50 מחבלים, ביניהם מפקד בכיר בארגון א-צאעיקה. אבידות צה"ל במבצע היו קצין אחד הרוג, סגן שלמה כהן ושישה חיילים פצועים.

טיפול בנעים אהרון תחת אש
טתצפית על היעד לפני הסתערות
טפינוי מוסק מהיעד

רקעעריכה

לקראת סוף שנת 1969 הייתה התבססות מוגברת של ארגוני מחבלים בשטחים של מורדות החרמון ועד לנהר החצבני. המחבלים בנו את בסיסיהם בתוך הכפרים ועל ההרים שבסביבותיהם. מתוך בסיסים אלו יצאו המחבלים כדי לבצע מארבים ופיגועים וכדי לחבל בעבודות החקלאות ביישובים הישראלים על גבול הצפון.

ההחלטה לביצוע הפעולה התקבלה בעקבות ריבוי הפעולות האלה, ובעיקר לאחר שבסוף חודש מאי 1969 פוצץ צינור הטפליין באזור הכפר רג'ר, על ידי חוליה של שישה מחבלים. 8,000 טון נפט נשפכו לוואדי עסל ומשם זרמו דרך הבניאס והירדן לכנרת[1].

בסיס המחבלים בחלקו הצפוני של ג'בל רוס, על קו הפסקת האש, מזרחית לכפר שובא, היה אחד הבסיסים של המחבלים. גודלו של בסיס זה היה כ-600x300 מטר ונצפו בו חמישה אוהלים ושני מקלעי נ"מ.

דרומית לבסיס המחבלים מצויה שלוחה גבוהה (נ.ג. 1529) ודרומה משם ג'בל סומאק (כיום, הר אגס). ההערכה הייתה כי בשתי נקודות אלו עלולים להימצא מחבלים. כמו כן, הייתה הערכה שבסיס ג'בל רוס עלול להיות מתוגבר על ידי מחבלים שינועו בדרך העוברת דרך בירכת-נקר משבעא ובדרך המובילה מכפר שובא דרך בירכת שנונים לג'בל סומאק.

הכנותעריכה

משימת הפשיטה הוטלה על גדוד 51 מחטיבת גולני, אשר היה באותה עת באימון חורף באזור מעלה אדומים. פקודת אג"מ/מבצעים קבעה שכוח בעוצמה של פלוגה יפשוט בשחר 3 בדצמבר על היעד, תוך שהוא ממקם חסימות על הדרכים לשבעא ולשובא ומקבל סיוע של מרגמות כבדות (160 ו-120 מ"מ) וכן סיוע מחיל האוויר שיפעיל מסוקים לתובלת כוחות, לפינוי נפגעים ומטוס קל לתצפית מוקדמת על היעד.

שלושה ימים לפני יום ה-"ע" החלו ההכנות לפשיטה. הלוחמים צוידו, פרט לכמויות גדולות של תחמושת, במזון מיוחד שכלל פירות מיובשים, טבליות שוקולד ושתי מימיות לכל לוחם. כל זאת משום שהפשיטה אמורה הייתה להתבצע בגובה רב יחסית (מעל 1,500 מ'), במזג אוויר חורפי של תחילת דצמבר, עם קור עז וקשיי ערפל. ציר התנועה המתוכנן היה קשה במיוחד.

 
מרשם קרב מבצע פלצור

יומים לפני יום ה-"ע" בוצעה תצפית מפקדים אווירית שבה השתתפו המג"ד ומפקדי הכוחות אשר המריאו במטוס קל משדה התעופה במחניים. במהלך התצפית נורתה אש נ"מ לעבר המטוס והטייס נאלץ להסתלק מאזור היעד ולנחות חזרה במחניים.

כוחות ומשימותעריכה

  • חפ"ק מח"ט - אל"ם יקותיאל (קותי) אדם יתמקם בתצפית יפעת בחרמון.
  • חפ"ק מג"דסא"ל דוד כהן – ינוע עם הכח העיקרי.
  • פלוגה א' – בפיקוד סרן ציון זלוף, תטהר את היעד
  • מחלקה מפלוגה ב' - בפיקוד סגן עובדיה ברקן – כוח חסימה צפונית באזור בירכת נקר.
  • מחלקה מפלוגה ג' – בפיקוד סגן יוסי בן הרוש – כח חסימה דרומית באזור בירכת שנונים / ג'בל סומאק.
  • סיוע – בפיקוד סא"ל עמוס ברעם כולל:

2 סוללות מרגמה 160 מ"מ מגדוד 334; 2 קנים 120 מ"מ מגד"כ מוצנח 247; קש"א – סגן ישראל בר לב וקת"קים עם הכוחות.

  • סיוע אווירי: מסוקים לפינוי ותובלה ומטוס קל לתצפית

מהלך הפעולהעריכה

לקראת ערב 2 בדצמבר התרכזו הכוחות המבצעים ביער מסעדה (שְׁמוּרַת יַעַר אֹדֶם) כולל הקישור לסיוע האווירי. במקביל התמקמו חפ"ק מח"ט גולני, אל"ם יקותיאל אדם, בתצפית יפעת מעל אזור הרַכֶּבֶל התחתון בחרמון, וחפ"ק הפיקוד במשגב-עם.

לאחר נסיעה מנהלתית אל רחבת חניון האוטובוסים שבחרמון, בשעה 21:20 יצא הכוח הרגלי לכיוון היעד. תנאי השטח הכתיבו תנועה בטור ארוך. הכוח נע לואדי חבושית המוביל לואדי אל-עסל (נַחַל שִׂיאוֹן) ומשם לעבר ג'בל רוס. את הכוח הובילה חולית חוד של ארבעה לוחמים בפיקודו של מ"פ א' ציון זלוף. ציר התנועה הקשה, החשיכה, הערפל והקור, גרמו לכך שטור הלוחמים ניתק מפעם לפעם ובעקבות כך לעיכובים בלוח הזמנים. עיכוב של למעלה משעה וחצי (עד לשעה 02:45) נגרם בגלל הצורך לפנות לאחרו חייל שנקע את רגלו. העיכוב הארוך הביא לחששות פן לא יספיק הכוח להגיע ליעדו לקראת שחר. אלוף הפיקוד, דוד אלעזר פקד להמשיך והחייל פונה לאחור על ידי חוליה בפיקוד סג"ם עודד ספיר מכוח החסימה הצפונית.

בשעה 03:15, רבע שעה לפני המועד שקבע אלוף הפיקוד כמועד שמעבר לו תבוטל הפעולה, דיווח המג"ד דוד כהן כי הכוח הגיע לנקודת הפיצול. בנקודה זו פוצל כוח החסימה הצפונית, 19 לוחמים בפיקודו של מ"פ ב' סגן עובדיה ברקן נעו צפונה לעבר בירכת נקר, יתר הכוח המשיך בתנועה מערבה. לאחר כברת דרך פוצל גם כוח החסימה הדרומית, 19 לוחמים בפיקוד מ"פ ג' סגן יוסי בן הרוש פנו לעבר בירכת שנונים. חפ"ק המג"ד וכוח הטיהור המשיכו לנוע לעבר נ.ג. 1529, אליה הגיעו בשעה 04:45. לאחר עיכוב קל שנגרם בגלל הצורך לזיהוי מדויק של נ.ג. 1529, המשיך הכוח בתנועה לעבר יעד הפשיטה. התנועה הייתה איטית מאד, הן בגלל השטח הקשה, הן בשל עצירות תכופות לסריקת השטח באמצעות מכשיר לראיית לילה והן בגלל תיילים ממעידים עם קופסאות פח שהניחו המחבלים להתרעה מפני תוקפים.

חפ"ק המג"ד ולוחמי כוח הטיהור הגיעו לנקודת הערכות ותצפית מפקדים על היעד בשעה 06:15, לאחר כתשע שעות הליכה, כאשר כבר הפציע השחר. השטח היה עדיין שקט לחלוטין. בתצפית על היעד לא ניתן היה לראות את האוהלים ולא תנועה כלשהי.[2]

בשלב זה הבחין הכוח בשלושה מחבלים שהתחילו לצעוד מכיוון היעד לעברו, כנראה כדי להתמקם בעמדות תצפית יום. הלוחמים נתנו למחבלים להתקדם ככל האפשר ואז ירו בשלושה. במקביל, הפעיל המג"ד אש מרגמות על היעד (160 ו-120 מ"מ) בטרם מתן הפקודה להסתערות. הקש"א, סגן ישראל בר לב, כיוון את האש בתחילה לצפון היעד ואחר כך למרכזו[3]. הירי ואש המרגמות הקפיצו את כל מתחם המחבלים ונפתחה אש תופת מכל הכיוונים כולל צליפות שקשה היה לזהות את מקורן. מאש זו נפצע ממש בתחילה, הלוחם הראשון, רב"ט נעים אהרון אשר נפגע מכדור בכתף. הרופא הגדודי, ד"ר מיכאל אטלס[4], טיפל בו תחת אש וביצע חסימת עורקים מאד מסובכת. על כך ועל פועלו במהלך הקרב, כאשר נע מסלע לסלע, והושיט עזרה לנפגעים תוך כדי סיכון חייו זכה לצל"ש הרמטכ"ל[5][6].

עם סיום האש הארטילרית, החלה ההסתערות כאשר כוח הטיהור בפיקודו של ציון זלוף, מתפצל במהירות לשלוש זרועות, כאשר כל אחד מהם נותן חיפוי לעצמו: 16 איש בפיקוד ציון זלוף במרכז; 19 איש בפיקוד שלמה כהן מימין; ו-15 איש בפיקודו של דני פולנסקי באגף שמאל. בכל כוח משנה היה קצין נוסף, באגף ימין סגן בני שביט, במרכז סג"ם עמרם אפרת ובאגף שמאל סג"ם ישראל כהן.

במהלך ההסתערות שבוצעה בתנועה ואש ובחיפוי הדדי בין כוחות המשנה, נהרג סגן שלמה כהן ונפצעו חמישה לוחמים נוספים מהכוח של ציון. על אף הנפגעים, השתלטו הלוחמים על היעד, ושרפו את האוהלים שהיו ביעד באמצעות רימוני זרחן. משך כשעתיים ארכה הלחימה מרגע ההסתערות ועד טיהור היעד כולו. על היעד עצמו נהרגו כ-15 מחבלים ונמצאו אמצעי לחימה ותחמושת רבה, כולל מרגמה 120 מ"מ, מרגמה 81 מ"מ, מקלעי נ"מ ומטול קטיושות שכוון לעבר קריית שמונה[7].

החסימה הצפוניתעריכה

החסימה הצפונית בפיקודו של מ"פ ב', סגן עובדיה ברקן, הגיעה לאזור בירכת נקר בסביבות השעה 03:30. עם אור ראשון, תפסו הלוחמים עמדות כשהם נערכים בשתי קבוצות. לקרבתן של עמדות אלו הגיעו תחילה כמה אזרחים מכפר שבעא. חלקם נתפסו ונחקרו בידי חוקר שבויים אשר היה מסופח לכוח. מחקירתם של האזרחים הסתבר שבאזור נמצאים כ-40 מחבלים. זמן קצר לאחר מכן, החל קרב אש בין אנשי החסימה לבין מספר חוליות מחבלים אשר התמקמו בגבעות שמעבר לבירכה. לאחר שנהרגו שלושה מחבלים מתוך חוליה שקרבה לכוח החוסם, יצא לעברם עובדיה עם עוד כמה לוחמים, אולם נאלץ להיחלץ לאחור בשל אש יעילה שכוונה נגדם, כולל אש מרגמות מאזור שבעא. אש זו פסקה לאחר שהקת"ק המסופח לכוח הפעיל כנגדם אש מרגמות.

החסימה הדרומיתעריכה

החסימה הדרומית בפיקודו של מ"פ ג', סגן יוסי בן הרוש, הגיעה לאזור בירכת שנונים בשעה 04:30 ועם אור ראשון נערכה בשלוש קבוצות משנה אשר המתינו למחבלים. מחבל אחד הגיע לקרבת מקום אולם הצליח להימלט לאחר שזיהה את הלוחמים. שני מחבלים נוספים הגיעו לחסימה באזור ג'בל סומאק והצליחו אף הם להימלט.

פינוי הכוחעריכה

עם סיום טיהור היעד וסריקתו, נחתו בו הרמטכ"ל רא"ל חיים בר-לב ואלוף הפיקוד דוד אלעזר (דדו). כל זאת כאשר עדיין אש מחבלים מטרידה נורית מטווחים רחוקים, מהרכסים שמסביב לכפרים שבעא ושובא. לאחר התייעצות מפקדים בשטח הוחלט לפנות את הכוחות במסוקים.

כוח החסימה הדרומית היה הראשון להתפנות במסוקים. הכוח פונה בשעה 10:00. בתחילה התקשה מסוק הפינוי לנחות בשל אש המחבלים. לאחר הפעלת מסוק "בל" חמוש, שותקו מקורות הירי והמסוק נחת. כחצי שעה מאוחר יותר פונתה החסימה הצפונית ולקראת השעה 11:30 פונה גם כוח הטיהור.

תוצאותעריכה

לכוח של גדוד 51 היה הרוג אחד - סגן שלמה כהן (שלומינו) אשר פיקד על האגף הימני בכוח הטיהור.

כמו כן, נפצעו שישה לוחמים מפלוגה א':

סג"ם עמרם אפרת - נפצע קל מרסיסים וריקושטים.

רב"ט אהרון נעים - נפצע קשה באזור עצם הבריח.

טור' מעודי שלמה - נפצע קשה באזור הבטן התחתונה.

סמל סטפן לובלסקי - נפצע קל מרסיסים וריקושטים.

רב"ט סבן יצחק - נפצע קל בידו.

לפי דיווחים מלבנון נפגעו בפעולה זו למעלה מ-50 מחבלים, ביניהם מפקד ארגון א-צאעיקה בחרמון[8]. ביעד עצמו נהרגו 15 מחבלים.

ביעד נמצאו 5 אוהלים, 4 מקלעי נ"מ, מרגמה 120 מ"מ, מרגמה 82 מ"מ, מטול קטיושות שכוון לעבר קריית שמונה, מכשיר "קוברה" לחפירה וכן נשק קל ותחמושת רבה.

לאחר הפשיטהעריכה

הבלדה על ג'בל רוסעריכה

כמה שבועות לאחר הפשיטה, הוזמנה המשוררת דליה רביקוביץ לסיור מקיף ברמת הגולן במסגרתו גם השקיפה מהחרמון לעבר ג'בל רוס. את המשוררת ליווה המ"פ ציון זלוף – מפקד כוח הטיהור. לאחר הביקור כתבה רביקוביץ את "ג'בל רוס", בלדה נוגה ומאופקת המסתימת במילים: "והבוקר עלה והאיר את ההר ושם על הרכס רק שלמה נשאר". הבלדה הולחנה על ידי אריה לבנון ובוצעה על ידי צוות הווי גולני (באותה עת היו חברים בה נורית גלרון, אבי בטלהיים ושרה בדישי).הבלדה הפכה לחלק בלתי נפרד משירי מלחמת ההתשה ופזמוני להקת גולני.

דב רודברגעריכה

בחודשים שלאחר הפעולה, הוחלט לסלול ציר תנועה לכיוון ג'אבל רוס כדי ליצור שליטה על ההר הגבוה ולסלק משם את קיני המחבלים שירו על אצבע הגליל וקריית שמונה. טיהור ה"פתח לנד" עלה לצה"ל ול'גולני' באבידות יקרות. אחד הנופלים היה סרן דב רודברג, יליד קיבוץ עינת, מפקד פלוגה בגדוד 13 "גדעון". ב-3 באוגוסט 1970, לאחר נשלח עם יחידתו לתגבר יחידה אחרת שפעלה באזור החרמון, נפצע אנושות סרן דב רודברג, מפגיעת פצצת מרגמה שירו מחבלים לעבר מוצב צה"ל שבהר. הוא נפטר לאחר שישה ימים (9 באוגוסט 1970). לאחר מותו הוחלט לקרוא את שם ההר על שמו - הר דב.

אחרי 40 שנהעריכה

ארבעים שנה אחרי פריצת הדרך להר דב וכמעט 41 שנה אחרי הפשיטה על ג'בל רוס, עלו בסוף חודש אוגוסט 2010 הלוחמים והמפקדים לשעבר עם בני משפחותיהם למוצב הר דב. אליהם הצטרפו גם בני משפחותיהם של שלמה כהן ודב רודברג אשר נהרגו על ההר. תחת מעטה סודיות ואבטחה ומול הנוף המרהיב שחזרו הלוחמים את הקרב הקשה לכיבוש ג'בל רוס[9].

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יעקב ארז, נחסם צינור־הנפט של חב' "טפליין-" אהר שפוצץ על־ידי הבלנים בשטח ישראל ; נפט חדר לכינרת, מעריב, 1 ביוני 1969
  2. ^ יעקב ארז, הקרב על ג'בל רוס (עמ' 19), ארכיון עיתונות יהודית היסטורית - עיתון מעריב, ‏5 דצמבר 1969
  3. ^ הקרב על דרום לבנון, אתר חיל התותחנים ועמותת יד לתותחנים
  4. ^ ד"ר סגן מיכאל אטלס, www.gvura.org
  5. ^ מלחמת ההתשה - עיטור המופת, צה"ל - בעוז רוחם, ‏אפריל 1973
  6. ^ דני צדקוני, סופר "למרחב" בגליל, צל"ש לרופא שהציל פצועים הוענק בשטח בו נערך הקרב (עמ' 6), ארכיון עיתונות יהודית היסטורית - עיתון למרחב, ‏15.04.1970
  7. ^ אלישיב שמשי, תדרכי נפשי עוז, מושב בן שמן: מודן הוצאה לאור בע"מ, משרד הביטחון, 2017, פרק שביעי, עמ' 93-105
  8. ^ עיתון דבר 5 בדצמבר 1969, מפקד בכיר של צאעיקה נהרג בפשיטת צה"ל ללבנון (עמ' 2), ארכיון עיתונות יהודית היסטורית - דבר, ‏5 דצמבר 1969
  9. ^ ערן נבון, "השם שמאחורי ההר" – כתבתו של ערן נבון ב"ישראל היום" 17.10.2010 (עמ' 24-27), ארכיון דיגיטלי "ישראל היום", ‏17.10.2010