פתיחת התפריט הראשי

דרשנות

(הופנה מהדף מגיד מישרים)
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
Disambig RTL.svg המונח "דרשה" מפנה לכאן. לערך העוסק בנאום מאת איש דת, ראו הטפה.

ביהדות, דרשנות היא נשיאת נאום (דרשה) בפני קהל בנושאי מוסר, הלכה, מקרא וכדומה, פעמים רבות תוך קישור לפרשת השבוע או לענייני דיומא. נושא הדרשה נקרא "דרשן" ובמאות האחרונות (לפחות ביהדות אשכנז) היה גם נושא משרה או בעל-מקצוע שזה עיקר תפקידו: "מגיד" או "מגיד מישרים". בדרך כלל, כינוי זה הבדיל אותו מתפקיד רב הקהילה, או פוסק ההלכה, ומיקד את הגדרת פעילותו הציבורית בנשיאת הדרשה בפני הקהילה. שני סוגי דרשנים היו: דרשן החי בקהילה בה קהל שומעיו היה קבוע, ו"דרשן נודד" אשר קהל שומעיו השתנה. בהיסטוריה היהודית תופעת דרשנות נודדת הייתה נפוצה באירופה בימי הביניים, בהם היה נהוג שדרשנים נודדים יסתובבו במקומות היישוב, ותמורת כסף היו דורשים לציבור המקומי. המגידים הנודדים היו מתפרנסים מנדבות הקהל ששמע את דרשותיהם, וככל שהיטיבו לעורר את הלבבות ולמשוך קהל רב יותר, כך קיבלו פדיון גדול יותר עבור דרשתם.

סביר כי המונח 'דרשה' נקרא כך בדומה ל"מדרש. ככל הנראה המונח "דרשנות" הוא גלגול מאוחר (מתקופת בית שני) של המונח "מדרש".[1] סביר כי גם מבחינה תוכנית מדובר בהשתלשלות של מסורת המדרש: בתרבות היהודית קיימים סוגים שונים של מדרש כתוב, ועל בסיסם התעצבה הדרשה המדוברת. אלה הם מדרשי ההלכה ומדרשי האגדה. הדרשנות, בדומה למדרש, אינה מצטיינת בפרשנות פשט, אלא בפרשנות מרחיבה, על דרך המדרש. הדרשנים עצמם לא היו בהכרח תלמידי חכמים, ופעמים רבות הדרשנות הוזמנה; כלומר, הדרשן התבקש לקשור את דרשתו לנושא מסוים לפרשת השבוע או לסוגיה התלמודית הנלמדת, על אף שלא היה קיים קשר ישיר בין הדברים. בימי הביניים ובעת החדשה אף נכתבו כמה ספרים בידי רבנים אודות אומנות הדרשנות.

התפתחות הדרשנות לאורך ההיסטוריהעריכה

במשך הדורות היוותה הדרשה אחת הבמות הדתיות-חברתיות המרכזיות עבור החברה היהודית.[דרוש מקור] יש הטוענים[דרושה הבהרה] כי הדרשה עתיקת יומין היא, ותחילתה עוד בימי הנביאים, ואף ייתכן שיש בתורה רמזים לקיומה.[דרוש מקור] יש המייחסים את ההתפתחות הראשונה של המדרש לתקופת בית שני, שבה היו קוראים את התורה, מתרגמים אותה לארמית - הלשון המדוברת באותה עת, ומוסיפים דברי הסבר ופירוש לפשט המקרא. הדעה המקובלת במחקר המודרני, משייכת את תחילתה של הדרשה לימי התנאים והאמוראים.[דרוש מקור] ישנם הסוברים כי היא באה כתחליף למתורגמן, וישנם אלה המשייכים את תחילתה לעליית מעמדו של בית הכנסת. מקור הדרשה כבר בימי הנביאים, ומקובל לראות בנבואותיהם מעין דרשה ציבורית. בימי בית המקדש הראשון והשני הלכו והתפתחו הדרשות בתוך תחומי המקדש, ועם חורבן הבית השני והתבססות דור יבנה, החלו הדרשות והדרשנים השונים לתפוס את מקומו של המקדש. הדרשות ביטאו את התפתחות התורה שבעל פה ומקובל לראות בהן מעמד ציבורי שיצר ועיצב את אופי התרבות היהודית שלאחר תקופת המקדש.

בימי הביניים הלכה והתפתחה תרבות בתי הכנסת, ונהוג היה לשאת דרשות בשבתות, בעיקר סביב פרשת השבוע. בבתי המדרש נישאו דרשות אודות סוגיות תלמודיות, נושאי הלכה ומוסר, לרוב בשיעור של הרב המלמד או של ראש הישיבה או בית המדרש. דרשה בולטת היא דרשת שבת הגדול, שבה דורש הרב בקהילתו בהלכות הפסח.

מגיד מישרים ('המגיד')עריכה

ביהדות אשכנז, מגיד מישרים (או בקצרה: מגיד) היה דרשן נודד או קבוע, שנשא דרשות התעוררות ומוסר בבתי הכנסת, כדי לעודד את המון העם לקיים את המצוות ולהתמיד בלימוד התורה.

מגידים נודעיםעריכה

רבים מה"מגידים" התפרסמו בשם עירם, אצל אלו הנודדים הייתה זו בדרך כלל עיר המוצא שלהם, ואצל הקבועים הייתה זו העיר שבה נשאו באופן רשמי את משרת "המגיד דמתא" (מארמית: מגיד העיר). בחלקם דבק שם אחת הערים שבהם הגיעה הקריירה הדרשנית שלהם לשיא, כמו במקרה של המגיד המפורסם רבי יעקב קרנץ "המגיד מדובנא" שישב בדובנו היא דובנא במשך שמונה עשרה שנה ובה התפרסם.


מגידים שעלו לארץ ישראל ופעלו בה


מגידים חסידיים, שנקראו בשם מגיד, אך לא כיהנו כדרשנים בפועל, אלא נקראו כך מסיבות אחרות.

הדרשה המודרניתעריכה

בזרמים הליברליים ביהדות, נשיאת דרשה היא חלק בלתי נפרד מהתפילה בציבור, וחלק חשוב מתפקידו של רב הקהילה. הכנסת הדרשה לבית-הכנסת הייתה אחד השינויים הראשונים שהוצעו על ידי מבשרי הרפורמה, בדמדומי תנועת ההשכלה בגרמניה, בתחילת המאה ה-19. הם שאבו השראה מהדרשות של הכמרים הפרוטסטנטים, שנאומים מסוגננים כאלה היו חלק מרכזי בתפקידם. הדרשות (פרדיגטים) נישאו בשפת המדינה, ובכך פנו לכלל המתפללים, ובפרט לנשים שרובן לא הבינו עברית. הן התמקדו בדרך כלל בנושאים מוסריים, והיו שונות בתכלית מהפלפול הדו-שנתי המקובל. בין הראשונים לדרוש בלעז בבתי-כנסת היו ישראל יעקבסון ואנשיו מהקונסיסטוריה היהודית של וסטפליה, שאף חייבו את הרבנים במדינתם לעשות כן בצו. חידוש זה הונהג גם בהיכל בהמבורג, בבית-הכנסת בווינה של יצחק נח מנהיימר ובבית-הכנסת בפראג של יום-טוב ליפמן צונץ ומיכאל זקש. צונץ נתן לדרשה הלועזית ביסוס עיוני נרחב בספרו "הדרשות בישראל והשתלשלותן ההיסטורית", חיבור הנחשב לקלאסיקה של חכמת ישראל המוקדמת.

התפשטותו המהירה של החידוש עוררה מחלוקת עזה בין המודרניים מתקני הדת לרבנות המסורתית. בשנות ה-1830 הייתה הדרשה סממן מובהק של תנועת הרפורמה. ב-1835, כשהרב המשכיל ליב שוואב נשא דברים בלעז לראשונה במוראביה, עורר הדבר מחאה חריפה מצד הרב הראשי נחום טרייביטש. החת"ם סופר הזהיר בתשובותיו (או"ח קצז) מ"הלועזים בלעז", שאותם מנה בין הסימנים למי שאסור לקבל תורה מפיו, ואסר בצוואתו על מינוי מטיף כזה בפרשבורג: "לא ידרוש בלשון לאומים כי לא יאריך ימים." שיא המלחמה בדרשה היה בתקנות מיכאלוביץ (מיהאלאוויטץ) שנערכו בהונגריה ב-1865, וכשבעים רבנים חתמו עליהן לבסוף. בסעיף הראשון נקבע: "אסור לדרוש דרשה בלשון אומות העולם, וכן אסור לשמוע דרשה בלשון אומות העולם, על כן צריך כל בר ישראל אשר ישמע שרב או אחד דורש בלשון נכרי לעזוב בית-הכנסת ולצאת חוצה."

על אף המאבק נגדו, התקבלותו המהירה של הנאום בלעז בציבור והפיכתו לאופנתי ומבוקש, כפו אותו הר כגיגית גם על מרבית האורתודוקסים, מי ברצון ומי בלב ולב. כבר מ-1821 הקפיד חכם יצחק ברנייס, מאבות אסכולת "תורה עם דרך ארץ", על דרשה בגרמנית צחה. תלמידיו וממשיכיו, כמו רש"ר הירש ועזריאל הילדסהיימר, נקטו בסגנון זה למן ההתחלה, על אף שהדבר עורר לעיתים התנגדות מחוגים מסורתיים. הכתב סופר מינה ב-1864 את שרגא פייש פישמן למגיד בגרמנית בבית-הכנסת של אביו (ופישמן אכן מת ממחלה קשה בגיל צעיר); מהר"ם שיק הסביר לתלמידו וואלף סופר (או"ח ואבה"ע ע) שלא מצא איסור לאיש ירא לדרוש בלשון לאומים. אפילו בהונגריה שלאחר פירוד הקהילות, 80% מבתי-הכנסת האורתודוקסיים הנהיגו דרשה בלעז ב-1900.

כיום אך מעטים מקפידים על שימוש בלשון הקודש או ביידיש בלבד באירועים ציבוריים, ולא בשפת המדינה (בעיקר אנגלית). רובם הם קנאים הונגרים המצייתים לתקנות מיכאלוביץ, דוגמת חסידות סאטמר.[2]

דרשת בר מצווהעריכה

בקהילות רבות נהוג שחתן בר מצווה נושא דרשה, לאחר שעלה לתורה או במסיבה הנערכת לכבוד הגיעו למצוות. הכנת הדרשה היא חלק מההכנות לטקס הבר מצווה. יש קהילות בהן נהוג שמיד עם תחילת הדרשה פותח הקהל בשירה רמה, כך שרק הרב היושב ליד חתן הבר מצווה שומע את דרשתו. המניע לכך הוא שלא לבייש את מי שאינו מסוגל להשמיע דרשה כהלכתה.

דרשת הבר מצווה, היא חלק בלתי נפרד היום מטקס הבר מצווה, שנערך בבית הכנסת או בכול מסגרת אחרת בה נחגג האירוע.

מטרת טקסט זה, להוות מעין גשר, בין העבר, להווה ולעתיד. דהיינו, הילד מספר בו על עברו, נפרד מילדותו, מבטא תודה להוריו ובני משפחתו, על חלקם בגידולו עד כה. בזרמים הפחות אורתודוקסים, מבטא הילד גם את אישיותו. רצונותיו, תחביביו וכדומה. יש מקום גם לביטוי שאיפותיו לעתיד. טקסט זה הוא מעין חותמת, להיות הילד לבוגר על פי ההלכה. יש כאלה המקשרים את הדרשה, לפרשה ולדרשה הדתית, אותה נושא הילד בבית הכנסת, בלבד. ככול נושא אחר, גם טקסט זה עובר שינויים בהתאם לתקופה, בה השפה משתנה בהתאם. היום יש רבים הנוהגים גם להקליט את הטקסט ולהשמיעו כך בחגיגה. אחרים מעדיפים להקריא אותו. (כך שאין צורך לזכור את הטקסט בעל-פה).

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ שהוא עצמו גלגול מאוחר של המונח "לדרוש" במשמעות "לחפש". ראו בשני המאמרים ממט"ח בפרק קישורים חיצוניים.
  2. ^ ראו לדוגמה כאן.