פתיחת התפריט הראשי

מדיניות לשונית בישראל

המדיניות הלשונית של מדינת ישראל אינה מוגדרת בחוק יחיד והיא מורכבת יחסית. במשך שנים רבות התבססה המדיניות על הנחיות מנדטוריות ביחס לשפות האנגלית, העברית והערבית. בשנת 2018 נחקק חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי שקבע: "עברית היא שפת המדינה", וכן "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה".

ישראל היא מדינת הגירה (מדינה קולטת עלייה), ולפיכך מספר השפות המדוברות בה רב, הן מבחינת המספר המוחלט של השפות המדוברות בה, והן מבחינת היחס בין מספר התושבים למספר השפות המדוברות. על-פי אתר האינטרנט "אתנולוג" (מהדורה 15), נמנו בישראל 37 שפות ודיאלקטים נפוצים, כולל שפות סימנים[1]. רוב השפות האלה מדוברות בקהילות קטנות של עולים חדשים.

שלט במשרד הפנים/המשרד לקליטת העלייה בקריית הממשלה בחיפה. מלמעלה למטה: עברית, ערבית, אנגלית ורוסית.

שפות עיקריות המדוברות בישראלעריכה

להלן רשימת השפות עם מספר דוברים העולה על 100 אלף (מבין תושבי ישראל בתחומי הקו הירוק, כולל רמת הגולן ומזרח ירושלים):[2][3]

  1. עברית ישראלית - כשישה וחצי מיליון דוברים. כ-49 אחוז מן האוכלוסייה דוברים עברית כשפת אם[4], השפה הרשמית במדינת ישראל והשפה הנפוצה ביותר. רוב מערכת החינוך הישראלית מלמדת בעברית. יש מערכת אולפנים ללימוד עברית למבוגרים, שנועדה בעיקר לעולים חדשים.
  2. ערבית - כמיליון ו-400 אלף דוברים. כמעט כולם וכ-18 אחוז מן האוכלוסייה דוברים ערבית כשפת אם. עד לשנת 2018 הוכרה כשפה הרשמית השנייה. בשנת 2018 נקבעה כבעלת מעמד מיוחד, משני לעברית, בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. קיימים שלושה ניבים עיקריים: פלסטיני ובדואי, ושפה ספרותית המשמשת בכלי התקשורת. ישנם גם ניבים יהודיים שהביאו עימם עולי ארצות ערב, שלהם כמעט חצי מיליון דוברים אך השימוש בהם מתמעט. בנוסף, דרוזים ישראלים דוברים בניב המכונה ערבית דרוזית. יש מערכת חינוך ממלכתית בשפה הערבית, ואף ערוצי שידור ממלכתיים וציבוריים המשדרים בשפה זו.
  3. רוסית - כמיליון דוברים. כמעט כולם וכ-15 אחוז מן האוכלוסייה דוברים רוסית כשפת אם. רובם הגיעו לישראל במסגרת העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים, וחלקם במסגרת העלייה מברית המועצות בשנות השבעים, אולם יהודים דוברי רוסית הגיעו לישראל החל מסוף המאה ה-19. ישנם אף עולים מארצות הברית שמוצאם ברוסיה שדוברים שפה זו. מאז שנות ה-90 מתפרסמות חלק מההודעות הרשמיות ברוסית (בעיקר אזהרות או מידע לעולים חדשים), ויש ערוצים ממלכתיים וציבוריים המשדרים ברוסית.
  4. אנגלית - השפה הראשית לצורך קשרי חוץ (סחר חוץ, דיפלומטיה וכדומה). נלמדת כמקצוע חובה במערכת החינוך הממלכתית, בעיקר בגרסה האמריקנית.[דרוש מקור] כמו כן נעשה בה שימוש רב באוניברסיטאות. רוב תושבי ישראל מדברים בה במידה מסוימת כשפה שנייה או שלישית. כ-100 אלף דוברים ילידיים בישראל, רובם יוצאי הקהילות היהודיות של ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, אירלנד ודרום אפריקה. האנגלית הייתה שפה רשמית בתקופת המנדט הבריטי, ולכאורה מעמד זה נשמר[5] גם במדינת ישראל (להלכה, לפחות באשר אל זכויות[6] השימוש בה, להוציא את חובות[7] השימוש בה - אשר בוטלו בחוק ונותרו רק במספר מצומצם של מקרים), אולם בפועל הרשויות אינן משתמשות בה אלא לקשרי חוץ, והיא נתפסת כשפה זרה. שלטי רחובות וכבישים, הכוונה, אזהרות ותוויות על-גבי מזון ותרופות נכתבים בדרך-כלל גם באנגלית, בנוסף לעברית וערבית.
  5. רומנית - כ-200 אלף דוברים, כמעט כולם דוברים ילידיים, רובם עולים מרומניה וצאצאיהם.
  6. יידיש - כ-200 אלף דוברים, כמעט כולם דוברים ילידיים. רובם עולים שהגיעו לארץ מאירופה ומאמריקה החל מסוף המאה ה-19 ועד שנות ה-50 של המאה ה-20 וצאצאיהם. בנוסף, פלגים שונים של היהדות החרדית בארץ (בעיקר בעדה החרדית ובזרם החסידי) דוברים יידיש - מסיבות של שמרנות ובדלנות, וחלק אף ממניעים אידאולוגיים. בישראל פועל מוסד רשמי: הרשות הלאומית לתרבות יידיש, שמקדם את השימוש בשפה.
  7. לאדינו (ספניולית, ז'ודזמו) - כ-100 אלף דוברים, כמעט כולם דוברים ילידיים. חלקם בנים לקהילות יהודיות ספרדיות ותיקות בארץ, וחלקם עולים מאזור אסיה הקטנה והבלקן וצאצאיהם. בישראל פועל מוסד רשמי: הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו, שמקדם את השימוש בשפה.
  8. פולנית - כ-100 אלף דוברים, כמעט כולם דוברים ילידיים, רובם עולים שהגיעו לארץ עד שנות ה-50 של המאה ה-20.

במרוצת השנים מתחלפות השפות של עולים בעברית ישראלית, אשר הופכת לשפה העיקרית, המשמשת את הצעירים היהודים בעיקר, בחיי היומיום.

לשלוש שפות יש מעמד מיוחד, אף שהן מדוברות בקהילות קטנות יחסית:

  • השפה הצ'רקסית מדוברת בפי קהילה קטנה של מוסלמים ממוצא קווקזי. רוב הצ'רקסים בישראל דוברים גם עברית וערבית. קיים בית ספר ממלכתי בכפר כמא, כפר צ'רקסי בגליל, שבו מתקיימים הלימודים בארבע שפות: צ'רקסית, ערבית, עברית ואנגלית.
  • השפה האמהרית מדוברת בפי קהילת יהודי אתיופיה (בקהילה זו מדוברת גם השפה הטיגראינית). משרד הקליטה דואג לתרגם הודעות ומסמכים לאמהרית לטובת עולי אתיופיה, קול ישראל משדר מספר שעות ביום באמהרית וכן קיים גם ערוץ ישראלי-אתיופי שעלה לאוויר ב-2007 ומשדר תוכניות באמהרית ובטיגראינית.
  • שפת הסימנים הישראלית (שס"י) היא שפתם של כ-10,000 חירשים בישראל. שפה זו התפתחה בשנות ה-30 משפת הסימנים הגרמנית, בבית ספר לחירשים בירושלים, שנוהל בידי יהודים יוצאי גרמניה. במהלך שנות ה-40 הפכה לשפת קהילת החירשים היהודים בירושלים ובתל אביב, היא שפתם של רוב הישראלים החירשים, ומוכרת לצורכי תקשורת של חירשים עם רשויות המדינה.

המעמד המשפטי של השפותעריכה

 
פנקסי חיסונים ישראליים, השמאלי מ-1983 והימני מ-1991, דרכם ניתן להבחין בהתערערות מעמדה של הצרפתית בישראל לצרכים מנהליים.

היסטוריהעריכה

בתקופת המנדטעריכה

כתב המנדט על פלשׂתינה (ארץ ישראל), שהוענק מטעם חבר הלאומים לבריטניה, קובע בפסקה 22:

"אנגלית, ערבית ועברית יהיו שפותיה הרשמיות של פלשׂתינה. כל ביטוי או כיתוב בערבית על גבי בולים או כסף בפלשׂתינה יחזור בעברית, וכל ביטוי או כיתוב בעברית יחזור בערבית."[8]

דבר המלך במועצה על ארץ ישראל משנת 1922 (קובץ חוקים ששימש מעין חוקה למנדט הבריטי) קבע בסעיף 82:

"כל הפקודות, המודעות הרשמיות והטפסים הרשמיים של הממשלה וכל המודעות הרשמיות של רשויות מקומיות ועיריות בתחומים שייקבעו עפ״י צו מאת הממשלה יפורסמו באנגלית ובערבית ובעברית. בהתחשב עם כל תקנות שתתקין הממשלה אפשר להשתמש בשלש השפות במשרדי הממשלה ובבתי המשפט. אם תהא כל סתירה בין הנוסח האנגלי של כל פקודה או מודעה רשמית או טופס רשמי לבין הנוסח הערבי או העברי שלהם, הולכין אחר הנוסח האנגלי."[9]

זו הייתה הפעם הראשונה בעידן המודרני שבה נקבע מעמד רשמי לשפה העברית בישות מדינית כלשהי. כיוון שהמנדט הבריטי נוסד על-בסיס הצהרת בלפור, מתוך מטרה מוצהרת להביא להקמת "בית לאומי" לעם היהודי בארץ ישראל, הייתה זו הכרה בשפה העברית כשפתו הלאומית של העם היהודי, דבר שהיה באותה תקופה שנוי במחלוקת בין ארגונים פוליטיים יהודיים, בפרט בקהילות מזרח אירופה. בכל תקופת המנדט הבריטי הייתה הקפדה על השימוש בשלוש השפות במקביל על גבי שלטים, תמרורים, שטרי כסף, מטבעות ובולים בניסוח חוקים ובהודעות רשמיות, וכן במסגרת תחנת הרדיו של המנדט "קול ירושלים".

דיווח על טקס פתיחתו של בית החולים הממשלתי החדש בחיפה (לימים בית החולים רמב"ם) בשנת 1938, ממחיש את רגישותה של סוגיית השפות:

נאום הנציב העליון לא תורגם לערבית ולעברית. מטעם הנהלת בית החולים חולקו עלונים עם תוכנית הפתיחה באנגלית ובערבית בלבד. כן נמסר נאומו של ראש עיריית חיפה, שנאמר בערבית, רק בתרגום אנגלי[10].

מקום המדינהעריכה

עם קום המדינה, פקודת סדרי השלטון והמשפט החילה את עיקר החקיקה המנדטורית, ובכלל זה סעיף 82 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, במדינת ישראל, אך ביטלה את החובה להשתמש באנגלית[11].

עד שנת 2018 היה סעיף 82 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל החוק היחיד שעסק בשפות המדינה. להלכה, חוק זה עדיין תקף (על-פי החלטת מועצת המדינה הזמנית - בכפוף לתיקונים שנעשו בו עם קום המדינה), אולם במשך השנים נוספו עליו תקנות, חוקים וכללים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם הנוסח המקורי שלו. בסופו של דבר נדרשו עתירות לבג"ץ כדי להבהיר את המצב המשפטי בעניין זה.

בשנת 1991 אישררה ישראל את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, שסעיף 27 שלה קובע: "באותן מדינות שבהן קיימים מיעוטים אתניים, דתיים או לשוניים, לא ישללו מבני אדם המשתייכים למיעוטים אלה את הזכות לקיים את תרבותם, להחזיק בדתם ולשמור על מצוותיה, או להשתמש בלשונם, בצוותא עם החברים האחרים שבקבוצתם."[12]

השפות הרשמיות אינן שוות-מעמד - השפה העברית היא השפה העיקרית שבה נעשית רוב עבודת הרשויות, ויש לה עדיפות על-פני הערבית[13]. תרגום לערבית מצורף לחלק מההודעות הרשמיות, בעיקר אלה המיועדות לציבור הערבי, וכמו כן מותר לנאום בערבית בכנסת ומותר לעתור לבתי משפט ולרשויות שלטון אחרות בערבית.

המצב המשפטי מאז 2018עריכה

ביולי 2018 נחקק חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי בו נקבע: "עברית היא שפת המדינה", וכן "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה".

להלן מופיעה רשימת חוקים, תקנות ופסקי דין שמהם אפשר לגזור את מעמדן המשפטי של שפות במדינת ישראל:

חוקים ותקנותעריכה

  • דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 (סימן 82) - קובע שלוש שפות רשמיות: אנגלית, ערבית ועברית, עם עדיפות משפטית לשפה האנגלית. פירוט ראו בהמשך בפסקה "החקיקה המנדטורית".
  • פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח 1948 (סעיף 15 (ב)) - מבטלת את העדיפות שניתנה לאנגלית בתקופת המנדט, ואת החובות הדורשות את השימוש באנגלית.
  • חוק האזרחות, תשי"ב-1952 (פרק ראשון, סעיף 5(5)) - מחייב אדם זר שמבקש להיות אזרח ישראלי, ואינו זכאי לפי חוק השבות, לדעת ידיעת-מה את השפה העברית.
  • חוק הבחירות, תשכ"ט-1969 (סעיף 76, ב) - קובע שבנוסף לכיתוב בעברית, מותר להוסיף כיתוב בערבית על פתקי ההצבעה.
  • חוק חינוך ממלכתי, (סעיף 2) - מפרט את מטרות החינוך הממלכתי, בין היתר: לחנך אדם לכבד "את זהותו התרבותית ואת לשונו", וכן: "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל".
  • חוק רשות השידור, (סעיף 3) - קובע בין תפקידי רשות השידור את קידום היצירה העברית, קיום שידורים בשפה הערבית, וקיום שידורים ליהודי התפוצות.
  • חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, (סעיף 7) - קובע שבעל זיכיון שידור בערוצים של הרשות השנייה חייב לשדר שידורים בערבית וברוסית, או שידורים המתורגמים לערבית ולרוסית, בהיקף של 5% לפחות לכל שפה מזמן השידור השבועי שלו.
  • חוק שידורי טלוויזיה (כתוביות ושפת סימנים, תשס"ה-2005) קובע כי חלק משידורי הטלוויזיה צריכים להיות מלווים בתרגום לשפת הסימנים, וכי הודעות חירום המשודרות בטלוויזיה על ידי רשות השידור חייבות להיות מלוות בכתוביות בעברית, בערבית ובתרגום לשפת הסימנים.
  • חוק התכנון והבניה, (סעיף 89א) - קובע שהודעה על הפקדת תוכנית מתאר תתפרסם גם בערבית (בנוסף על הודעה בעברית) באזור שבו לפחות 10% מהתושבים הם דוברי ערבית.
  • פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל-1970 (סעיפים 196, 198) - קובע שהודעות ודוחות בעניין תקנות בטיחות במפעל יפורסמו בעברית או בערבית, כך שהעובדים יוכלו לקרוא אותן בקלות.
  • תקנות הרוקחים קובעות שלכל תכשיר רפואי יצורף עלון מידע בשפות: עברית וערבית, ולתכשיר שאינו חייב מרשם רופא, או שנמכר מחוץ לבית מרקחת, גם בשפות אנגלית ורוסית, כשהנוסח חייב להיות זהה בכל אחת מהשפות.
  • חוק חומרים מסוכנים (סעיף 13ב) קובע חובה לסמן חומרים רעילים או מסוכנים באמצעות כיתוב בעברית בערבית ובאנגלית.
  • חוק הגנת הפרטיות (התשמ"א 1981) קובע בסעיף 13 (ב): "בעל מאגר מידע יאפשר עיון במידע, לפי בקשת אדם (...) בשפה העברית, הערבית או האנגלית.
  • בתקנות הקולנוע (הכרה בסרט כסרט ישראלי), התשס"ה-2005, נקבע תנאי להכרה בסרט קולנוע כסרט ישראלי: "השפה העיקרית בעותק הבסיסי של הסרט היא אחת מן השפות עברית, ערבית, יידיש או לאדינו, או צירוף שלהן".

פסיקת בית המשפט העליוןעריכה

 
שילוט תלת-לשוני בירושלים.

בית המשפט העליון פסל חוקי עזר ונהלים שהיקנו עדיפות לשפה העברית: ב-21 בספטמבר 1993 פסל בית המשפט העליון בפסק הדין ראם מהנדסים נגד עיריית נצרת עילית, חוק עזר של עיריית נצרת עילית שחייב לתת לעברית שני שלישים לפחות משטח מודעות פרסום שנתלות בתחומה המוניציפלי. ב-25 ביולי 2002 נפסק בבג"ץ עדאלה נגד עיריית תל אביב-יפו כי במקומות העונים לתנאים מסוימים נדרש שהשילוט העירוני יהיה כתוב בשלוש שפות, עברית, ערבית ואנגלית, ויאפשר נגישות לאוכלוסיות שונות.

יישום פסיקת בג"ץעריכה

 
שילוט תלת לשוני בנתיבי איילון
 
רחוב בן-עמרם שבשכונת נווה פנחס בחולון הוא המקום היחיד בישראל שיש בו שילוט בכתב העברי השומרוני
 
שילוט דו-לשוני בעברית וברוסית, עם שגיאות כתיב בטקסט הרוסי, בגן ציבורי בחולון

על-פי דעת הרוב נפסק כי עירייה שיש בה אוכלוסייה ערבית גדולה חייבת להחליף את השלטים בתחומה לשלטים הכוללים כיתוב ערבי, וזאת בתוך חמש שנים. בעקבות זאת, אמנם הוחלפו רוב השלטים בערים האמורות. בחלק מהשלטים החדשים שהוצבו הן על ידי מע"ץ והן על ידי העיריות התגלו שגיאות כתיב, חוסר עקביות בתעתיק שמות עבריים או ניסוחים לא ברורים בערבית. רוב השלטים האלה הוחלפו בעקבות תלונות של ארגון "עדאלה" ושל אנשים פרטיים. עם פתיחת המסוף החדש של נמל התעופה בן-גוריון, מסוף מספר 3 המכונה "נתב"ג 2000", התגלה כי שלטים בערבית הוצבו רק מחוץ לבית הנתיבות, ולא בבית הנתיבות עצמו. השלטים בבית הנתיבות הוחלפו, אולם אזרחים ערבים התלוננו כי הנוסח הערבי על השלטים אינו תקין ואינו מובן. לבסוף הוחלפו השלטים שבניסוחם נפלו שגיאות.

שאלה נוספת שעלתה עם הוספת הכיתוב הערבי על שלטי ההכוונה, הייתה האם להשתמש בשמות ערביים מסורתיים לשמות היישובים בארץ, או לתעתק את השמות העבריים לכתיב הערבי. תחילה התקבלה החלטה לכתוב את השמות הערביים המסורתיים רק לגבי יישובים שבהם רוב האוכלוסייה ערבית (למשל: שפרעם - شفاعمرو, אבל: עכו - عكو). דרישה מצד אזרחים ערביים לשנות את המדיניות הזו, הביאה להחלטה חדשה, שעל-פיה השימוש בשמות ערביים מסורתיים ייעשה גם אם ביישוב יש אוכלוסייה ערבית גדולה (ולפיכך נכתב היום: עכו - عكا). שמות של יישובים אחרים נכתבים על-פי הגייתם בעברית, גם כאשר השם השגור בערבית הוא אחר (למשל: באר שבע - بيئر شيبع ולא: بئر السبع. בשידורי רשות השידור בערבית משתמשים דווקא בשם הערבי המסורתי). בעיה מיוחדת יצר שם העיר חדרה. השם העברי נגזר מן השם הערבי של המקום, אל-ח'דירה (الخضيرة תעתיק מדויק: אלח'צ'ירה). לפיכך, עלתה דרישה להשתמש בשמו הערבי המקורי של המקום בכיתוב הערבי. בכל זאת, העדיפו רשויות המדינה לכתוב בערבית: حديرا כתעתיק של השם העברי.

בעיית השימוש בשמות לועזיים מסורתיים, לעומת תעתיק ללעז של השם העברי, עולה שוב ושוב גם לגבי הכיתוב באותיות לטיניות שמיועד לתיירים ולעולים חדשים. בתקופת המנדט הבריטי, הקפידו שלטונות המנדט לכתוב בכל שפה את השם המסורתי הנהוג בה, למשל: "اللد Lydda לוד". לאחר הקמת המדינה הועדף בדרך-כלל תעתיק של ההגייה העברית, כלומר: Lod במקום Lydda. הנימוק היה, כי הדבר מקל על זרים השומעים את שם המקום מפי ישראלים, וכן כי שימוש בשם אנגלי מסורתי יוצר העדפה לשפה האנגלית על פני שפות זרות אחרות. מנגד נוצרה בעיה, כי במדריכי תיירים, ובשילוט של אתרי תיירות, נכתב השם המסורתי, ולפיכך בסמוך לקיסריה תייר עשוי היה להיתקל בשלט Qesariyya שהוצב בצד הכביש ומפנה ליישוב החדש, ואחר כך בשלט Caesarea המכוון אל האתר הארכאולוגי הסמוך, בלי להבין שמדובר למעשה באותו מקום. כמו כן, פעמים רבות מועלית הטענה כי התעתיק צריך לשקף את ההגייה המקובלת היום בעברית ישראלית, ולא את ההגייה ההיסטורית, ולפיכך אפשר לתעתק כּ ו-ק לאות אחת k, ואין צורך להשתמש באות q. בתעתיק הערבי, ק' תמיד מתועתקת ל-ك שמקבילה לכ'. אף על פי שישראל הייתה נתונה תחת מנדט בריטי, האנגלית הנכתבת בשלטים היא אנגלית אמריקנית, והדוגמה הבולטת היא המילה "center" (באנגלית בריטית - centre).

הכנסת נדרשה לעניין, וב-19 בדצמבר 2005 אישרה תיקון לפקודת התעבורה שמחייבת את החלפת התעתיק הלועזי על שלטי ההכוונה בצדי הדרכים לתעתיק אחיד ופשוט יותר שייקבע לפי המלצת האקדמיה ללשון העברית[14]. האקדמיה ללשון העברית פרסמה כבר בשנת 1957 כללי תעתיק מעברית לאותיות לטיניות, תעתיק שהתבסס יותר על אופן הכתיבה של העברית ופחות על ההגייה העכשווית, אולם הכללים האלה יושמו בצורה חלקית ובלתי-עקבית. בעקבות החלטת הכנסת פרסמה האקדמיה ללשון העברית כללים חדשים לתעתיק שמות עבריים לאותיות ערביות ולאותיות לטיניות ולהפך[15][16].

ב־2009 הורה ישראל כץ, שר התחבורה, לכתוב את הכיתוב הערבי והאנגלי בתעתיק השמות העבריים. כך ירושלים נכתבת בשם זה באנגלית ובערבית ולא "ג'רוזלם" או "אל קודס". ועדת השמות הממשלתית דחתה הצעה זו פה אחד ב-2011. יושב ראש הוועדה, פרופסור משה ברור, אמר "הוועדה חושבת שכל העולם מכיר את ירושלים כג'רוזלם, וגם שמות מקומות אחרים שמופיעים בתנ"ך, ובכל השפות קוראים להם לפי נוסח התנ"ך באותה השפה". לשכת ראש הממשלה הודיעה כי הצעת משרד התחבורה לא תוכל להתקבל[17].

מימוש המדיניות הלשוניתעריכה

מעמד האנגליתעריכה

סעיף 82 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל העניק עדיפות לאנגלית על פני העברית והערבית, וכך היא אכן שימשה בתקופת המנדט הבריטי. מאידך, פקודת סדרי השלטון והמשפט - שנחקקה מייד בקום מדינת ישראל, קובעת בסעיף 15(ב): "כל הוראה בחוק הדורשת את השימוש בשפה האנגלית, בטלה". כך קרה, שעדיפות האנגלית על פני שאר השפות הרשמיות - כמו גם החובות[7] "הדורשות" את השימוש בה - בוטלו, ככלל (אם כי החוק עדיין מכליל את האנגלית ברשימת השפות הרשמיות שבהן קיימת חובת התווית אזהרה כנגד חומרים מסוכנים); אך זכויות (השמורות לכל שפה רשמית)[6] אשר רק "מרשות" (ולא "דורשות") את השימוש באנגלית - כמו גם עצם מעמדה הרשמי - לא בוטלו להלכה, ככלל (אם כי ועדת הבחירות המרכזית הוציאה את האנגלית מרשימת השפות הרשמיות שבהן ישנה זכות שימוש בפתקי ההצבעה לכנסת). בעניינים מסוימים - זכויות השימוש באנגלית - מפורטות ספציפית בחוק (המציין לצידה גם את שאר השפות הרשמיות), כגון באשר אל זכות קבלת מידע אישי באנגלית - מתוך כל מאגר מידע מורשֶה-רשמית - לפי סעיף 13(ב) לחוק הגנת הפרטיות. יתר על כן: חוק הפרשנות התשמ"א-1981, קובע בסעיף 24: "הנוסח המחייב של כל דין הוא הנוסח שבשפה שבה הוא ניתן; אולם בדין שניתן באנגלית לפני הקמת המדינה ונקבע לו נוסח חדש לפי סעיף 16 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948 - הנוסח החדש מחייב"; כך קרה אפוא, שהואיל ועבודת תרגום החוקים ואישור התרגומים נעשתה במשך זמן רב - היו למדינת ישראל במשך עשרות שנים חוקים רבים שנוסחם המחייב היה זה שבשפה האנגלית. מעמדה החוקי של האנגלית[18], ולא מצבה הנוהגי, הוא זה שהביא את שופט בית המשפט העליון לשעבר חיים כהן להצהיר[5], אף שנים רבות אחרי חקיקת פקודת סדרי השלטון והמשפט - כי האנגלית עודנה אחת משלוש השפות ה"רשמיות" של המדינה - בהתאם לסעיף המנדטורי. ברם, למרות מעמדה החוקי (להלכה), הרי שלמעשה - חדלו להשתמש באנגלית במסגרת עבודת הרשויות, היא נתפסת בישראל כשפה - חשובה אמנם - אך זרה, כשעיקר השימוש בה הוא לצורכי תקשורת בינלאומית: עם דיפלומטים, תיירים, או בסחר חוץ. לא נהוג לנאום בה בכנסת[19], ולא מקובל לעתור בה לבתי משפט (על אף שלא בוטלה בחוק עצם הזכות לעתור באנגלית).

מעמד הערביתעריכה

מעמד השפה הערבית נותר, להלכה, שווה למעמד העברית, אולם בפועל כמעט שלא נעשה בה שימוש, אלא במגעי הרשויות עם ערביי ישראל, בתמרורי אזהרה, ובאופן סמלי בכתיבת שם המדינה על-גבי שטרי כסף, מטבעות ובולים. חברי כנסת המעוניינים בכך רשאים לשאת את נאומיהם בכנסת בערבית, אולם בפועל הדבר אינו נעשה אלא במקרים נדירים, בדרך-כלל כפעולה סמלית (למשל, על ידי חברי כנסת ממפלגות ערביות בזמן השבעתה של כנסת חדשה). הסיבה לכך היא שרוב חברי הכנסת היהודים אינם מבינים ערבית, והצורך בתרגום מקשה על הדיון. כמו כן, כלי התקשורת אינם מספקים תרגום סימולטני מערבית לעברית במהלך שידורים חיים מהכנסת. בתי משפט חייבים להעסיק מתורגמן שיוכל לתרגם מערבית לעברית. למעשה אין בדבר ייחוד, שכן ממילא בתי המשפט נאלצים להיעזר בשירותי תרגום משפות רבות ושונות, שכן חלק גדול מן העותרים, הנאשמים והעדים המופיעים בפניהם הם עולים חדשים, פועלים זרים וכיוצא באלה[20].

בשנות ה-90 הוקמו בישראל ערוצי טלוויזיה ותחנות רדיו בערבית[20].

בסקירה שערכו רות גביזון וטלי בלפור ב-2005 מסקנתן הייתה כי: "בפועל מדינת ישראל אינה מדינה דו-לשונית לא ברמת המעשה ולא, על פי רוב הדעות, גם ברמה המשפטית. אמנם אין שום מגבלה על שימוש בערבית בציבור, אך העברית היא, מעשית, השפה הבלעדית של הזירה הכלל-חברתית."[20]'[21]

ד"ר נטלי אקון תיארה את המצב הקיים במאה ה-21: "השפה הערבית היא השפה הדומיננטית במרחב התרבותי המשפחתי, הקהילתי והיישובי של ערביי ישראל, ולרוב היא השפה הבלעדית במוסדות הערביים הממומנים על ידי המדינה. דוברי הערבית זוכים בכל הזכויות הלשוניות הקיבוציות הנדרשות לשמירה על תרבות נפרדת... ברמה החוקתית-משפטית בני המיעוטים זכאים בעיקר לזכויות פרט... דוברי הערבית זוכים באוטונומיה לשונית במרחבי השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות; מקבלי ההחלטה בענייני שפה אינם שר חינוך יהודי או מועצת פדגוגית יהודית, אלא פורום ייצוגי חינוכי-מנהלי ערבי בעל חופש פעולה מוחלט."[20] עם זאת העברית היא השפה העיקרית בתחום ההשכלה הגבוהה בקרב ערביי ישראל, וגם שפה מרכזית אצלם בעולם התעסוקה וביחסיהם עם רשויות השלטון שאינן מוניציפליות[20].

מעמד הערבית בחינוך הערביעריכה

לאחר הקמת מדינת ישראל החליטה ועדת החינוך להמשיך את המצב שהיה קיים בתקופת המנדט בו השפה בחינוך הערבי היא ערבית. החלטה זו לא עוגנה בחקיקה[20], אלם באה לידי ביטוי בחוזרי מנכ"ל משרד החינוך ובנהלי הפיקוח על בתי הספר הערביים.

עד שנות ה-80 מערכת החינוך במגזר הערבי התייחסה לשפה הערבית "כמרכיב אינסטרומנטלי – כלומר במטרה להכשיר בוגר היודע להתבטא כדין, להבין את הנקרא ולהעריך ספרות טובה", אך המגמה השתנתה ל"חיזוק גאוות התלמיד בשפה הערבית ולהקניית ידע על מורשתו הלאומית"[20].

במאה ה-21 בחינוך הערבי הנכלל בחינוך הממלכתי, מהגן ועד סיום התיכון, שפת הלימודים היא ערבית והמבחנים נערכים בערבית ספרותית[20]. מצב זה חיזק את השפה הערבית בקרב ערביי ישראל כפי שתיאר מוחמד אמארה: "ההחלטה של מדינת ישראל לאפשר ל[ערביי ישראל] ללמוד בשפת אמם בבתי הספר שלהם תרמה אולי יותר מכל גורם אחר לשימור הערבית.. התמיכה המשמעותית הזאת הגבירה את חיוניותה של הערבית התקנית המודרנית ברמת הקהילה וברמה האישית, ומנעה נדידה ניכרת לשפה הדומיננטית בישראל, העברית"[22].

בשנת 1996 נקבע בתקנות חוק חינוך ממלכתי כי תוקם מועצה מייעצת לחינוך הערבי שבין השאר תמליץ בפני שר החינוך על "גיבושה מדיניות חינוכית ופדגוגית לשלבי הגיל השונים במוסדות החינוך, שתבטיח את מעמדם השווה של אזרחי ישראל הערבים תוך התחשבות בייחודם הלשוני והתרבותי ובמורשתם"[23].

תקנון הכנסתעריכה

תקנון הכנסת אינו קובע במפורש מהן השפות שבהן יתנהלו הדיונים במליאה ובוועדות הכנסת, אולם ועדת הכנסת אישרה לשאת נאומים באנגלית בעת ביקור הנשיא סאדאת בכנסת (הערת שוליים 1-ב לסעיף 58 בתקנון הכנסת, זאת לאור חוות דעת משפטית שקבעה כי היתר כזה עולה בקנה אחד עם סעיף 15ב בפקודת סדרי השלטון והמשפט תש"ח 1948, שלא ביטל את זכויות השימוש באנגלית). ערבית נחשבת כשפה לגיטימית בדיוני הכנסת, אך השימוש בה מועט.

הבחירות לכנסתעריכה

בבחירות לכנסת מקבלת כל מפלגה סימן שכולל 1–3 אותיות עבריות, וסימן מקביל שכולל 1–3 אותיות ערביות. הסימנים ניתנים למפלגות המתמודדות באותיות עבריות, ומתועתקים לערבית לפי מפתח קבוע (לכל אות עברית יש אות ערבית המקבילה לה). כמו כן נקבע תרגום או תעתיק של שם המפלגה בעברית לערבית, או להפך, אם המפלגה בחרה לה שם בערבית. שמות בשפות אחרות אינם מתקבלים. רוב פתקי ההצבעה מודפסים בעברית, אולם שיעור מסוים מהפתקים מודפס בעברית ובערבית יחדיו. הפתקים הדו-לשוניים מופצים בקלפיות שנמצאות ביישובים שבהם רוב התושבים הם דוברי ערבית. על-פי החוק, מוצבים בקלפיות פתקים לבנים, שעליהם אפשר לרשום את סימן המפלגה אם חסרים פתקים שלה מאחורי הפרגוד. אפשר לרשום את סימן המפלגה באותיות עבריות או ערביות, אולם נאסר שימוש באותיות אחרות.

בקשה של מפלגת ישראל בעלייה, לקראת הבחירות לכנסת ה-15, לאפשר הדפסת פתקי הצבעה ברוסית לא התקבלה, אולם מודעות ההדרכה שנתלו בקלפיות כללו גם תרגום לרוסית. לגבי כל מפלגה נכתב שמה הרשמי, ושמות האותיות העבריות המסמלות אותה, בתעתיק לכתיב רוסי, והן נתלו מחוץ לפרגוד שמאחוריו מתנהלת ההצבעה.

כל מפלגה מקבלת זמן קצוב בערוצי השידור השייכים לרשות השידור או נמצאים בפיקוח הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו לצורך תעמולת בחירות. ועדת הבחירות המרכזית קובעת את שעות השידורים בערוצים השונים. בדרך כלל נקבעות שעות שידור נפרדות לתעמולה בעברית ובערבית בערוצי הטלוויזיה והרדיו (התעמולה בעברית, שיש לה קהל צופים גדול יותר, משודרת בשעת צפיית-השיא). החל מהבחירות לכנסת ה-15 נקבעו שעות מיוחדות לשידורי תעמולה ברוסית בשידורי הרדיו, בבחירות לכנסת ה-18 הוקצו שעות שידור ברדיו גם לשפות האמהרית, הצרפתית, והבוכרית. למפלגות אסור לחרוג מהזמן המוקצב להן, ואסור לשדר תעמולת בחירות בשעות אחרות, אולם חלוקת שעות השידור לשפות היא בגדר המלצה, ולעיתים קרובות מעדיפות המפלגות לשדר בשעת צפיית-השיא בערבית וברוסית, ואף בשפות אחרות, על אף ששעה זו נועדה מלכתחילה לשידורים בעברית. יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית מפרסם, על-פי החוק, הודעה מיוחדת שמפרטת את אופן ההצבעה, ואת הדרכים להבטיח את חופש ההצבעה. הודעה זו נמסרת בכלי התקשורת בעברית ובערבית.

מוסדות לחקר השפה ולהכוונתהעריכה

משנת 1953 פועלת בישראל האקדמיה ללשון העברית, שעוסקת בחקר השפה העברית ובהכוונתה. מוסד זה הוא המשכו של ועד הלשון העברית, שראשיתו ביישוב העברי בארץ ישראל, בשנת 1890. האקדמיה פועלת מכוח חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג-1953, והחלטותיה בענייני דקדוק, כתיב, מינוח ותעתיק חלות על מוסדות המדינה, על הרשויות המקומיות ועל מוסדות חינוך.

בשנת 2007 אישרה הכנסת את חוק המוסד העליון ללשון הערבית, תשס"ז-2007, המקים, החל משנת 2008, מוסד בעל סמכויות דומות ביחס לשפה הערבית, השלישי מסוגו בעולם[20].

מדיניות ותקנות כלפי שפות העוליםעריכה

 
מודעה של המוסד לבטיחות ולגיהות מ-1956, ובה כיתוב בעברית, ביידיש ובערבית

במגילת העצמאות מובטח כי מדינת ישראל תקיים חירות לשונית, אולם בפועל, סמוך להקמת המדינה, פורסמו תקנות המגבילות שימוש בשפות זרות. הדוגמה הבולטת ביותר היא התקנה האוסרת על הופעות ביידיש של להקות מקומיות (בהסתייגות כי מותרות הופעות ביידיש של להקות מחוץ לארץ) שהתקבלה באוגוסט 1949. בעקבות התקנה הזאת פעלו תאטרוני היידיש באופן כמעט מחתרתי, ואף נאלצו לשלם קנסות לעיתים קרובות עקב פעילותם[24]. עד לשנות ה-80 לא ניתנו בדרך כלל לעולים חדשים שירותים בלשונות מוצאם, ונדרש מהם לפנות אל מוסדות המדינה בעברית. עם זאת, כיוון שרוב הפקידים היו רב-לשוניים (כיוון שהם בעצמם היו עולים ותיקים, או צאצאי עולים), הייתה אפשרות לעולים לקבל שירות לא-רשמי בשפותיהם. מדיניות זו השתנתה לחלוטין מסוף שנות ה-80. מסוף שנות ה-80 ובמשך למעלה מ-10 שנים הגיע לארץ גל גדול של עולים, בעיקר מארצות ברית המועצות לשעבר, אולם גם מאתיופיה. עולים אלה זכו לשירות ברוסית ובאמהרית מצד משרד הקליטה ורשויות אחרות. פקידים ששירתו עולים קיבלו שיעורים ברוסית, ומסמכים והודעות רשמיות שהופנו לעולים נוסחו ברוסית ובאמהרית. כמו כן התאפשר לעולים לגשת למבחנים מקצועיים ופסיכומטריים בלשונות מוצאם.

עברות שמותעריכה

 
חייל - החלף את שמך הלועזי לשם עברי.
סיסמה על מעטפה של דואר צבאי
  ערך מורחב – עברות

בתחילת ימות המדינה, ועוד קודם לכן, נהוג היה כי הנושאים בתפקידים בכירים או ייצוגיים יעברתו את שמם. כך דוד גרין עברת את שמו לדוד בן-גוריון, שמעון פרסקי נודע בשם שמעון פרס, ואוברי איבן היה לאבא אבן.

בשלב מסוים חלחלה התפיסה שכפייה על אדם לשנות את שמו היא חדירה גסה מדי לפרטיות, ונפסקה הפניית דרישה זו לעובדי השירות הציבורי. בעוד שבקרב עולי שנות החמישים רווח המנהג לעברת את שמם, הרי מנהג זה נדיר למדי בקרב עולי שנות התשעים, ורבים מהם שומרים על שמם המקורי. בכמה מקרים החליטו בעלי תפקידים בכירים שעברתו את שמם לחזור לשם הלועזי המקורי, או לצרף אותו לשם העברי החדש.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • אילן סבן ומוחמד אמארה, "מעמד השפה הערבית בישראל: משפט, מציאוּת, וגבולות השימוש במשפט לשינוי מציאות", מדינה וחברה, 2004, כרך 4, חוברת 1
  • אילן סבן, "הזכויות הקיבוציות של המיעוט הערבי-פלסטיני: היש, האַין ותחום הטאבו", עיוני משפט, כו(1), 2002, עמ' 260–271.

קישורים חיצונייםעריכה

קובץ קול זה הוא הקראה של הערך כפי שהופיע בתאריך 2017-03-13, שינויים בטקסט שבוצעו לאחר מכן אינם מופיעים בהקלטה. (עזרה)

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Ethnologue.com - Israel המקור מונה 37 שפות וניבים אך הוא לא מחשיב את הצרפתית המדוברת בפי הרבה עולים
  2. ^ הנתונים הם בגדר הערכות בלבד, המעובדות לפי נתוני "אתנולוג", בצירוף נתונים ממקורות אחרים
  3. ^ לקט נתונים מתוך הסקר החברתי 2011 בנושא שליטה בעברית ושימוש בשפות, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 21 בינואר 2013
  4. ^ ראו: "מאגר העברית המדוברת בישראל" בפסקה "מהות המאגר"
  5. ^ 5.0 5.1 שופט בית המשפט העליון לשעבר, חיים כהן, בספרו "המשפט", עמ' 564, שנת תשנ"ב
  6. ^ 6.0 6.1 כגון הזכות המרשָׁה לעתור לבית המשפט בשפה זו
  7. ^ 7.0 7.1 כגון החובה הדורשת מהרשויות לדאוג, שכל פרסום רשמי מטעמן (למשל של תוכניות מתאר) - יהיה בכל אחת מהשפות הרשמיות
  8. ^ The Mandate for Palestine, באתר משרד החוץ
  9. ^ סעיף 82 לדברי המלך במועצה על ארץ־ישראל, 1922 עד 1947
  10. ^ נפתח בית החולים הממשלתי החדש בחיפה, דבר, 23 בדצמבר 1938
  11. ^ סעיף 15(ב) לפקודת סדרי השלטון והמשפט
  12. ^ אמנה בינלאומית כדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, באתר "נבו"
  13. ^ אמנון רובינשטיין וברק מדינה, המשפט החוקתי של מדינת ישראל, הוצאת שוקן, מהדורה שישית, 2005, כרך א: עקרונות יסוד, עמ' 339-336
  14. ^ פרוטוקול הדיון על הצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה בוועדת הכלכלה של הכנסת, מתוך אתר הכנסת  ; הדיון התקיים ב-22 בנובמבר 2005
  15. ^ התעתיק באתר האקדמיה ללשון העברית
  16. ^ עוזי אורנן, בגידתה ההולכת ונמשכת של האקדמיה ללשון, באתר "האייל הקורא", סקירת כללי התעתיק וביקורת עליהם
  17. ^ חסון, ניר (6 ביולי 2011). "לשכת רה"מ: הצעת כץ למחוק שמות יישובים בלועזית - לא ריאלית". הארץ. בדיקה אחרונה ב-20 במאי 2016. 
  18. ^ במיוחד העובדה שפקודת סידרי השלטון והמשפט ביטלה רק את החובות "הדורשות" את השימוש באנגלית, אך לא את הזכויות "המרשות" את השימוש באנגלית
  19. ^ אך ראו להלן בפרק "תקנון הכנסת"
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 20.3 20.4 20.5 20.6 20.7 20.8 ד"ר נטלי אקון, ‏"אוטונומיה לשונית ולא שפה רשמית", השילוח 16, אוקטובר 2019
  21. ^ רות גביזון וטלי בלפור, "זכויות קיבוציות של מיעוטים: חומר רקע לדיון – מוגש לוועדת החוקה של הכנסת במסגרת חוקה בהסכמה רחבה", 2005, עמ' 51
  22. ^ מוחמד אמארה, החיוניות של השפה הערבית בישראל מנקודת השקפה סוציולינגוויסטית, הירחון האלקטרוני של עדאלה 29, אוקטובר 2006
  23. ^ תקנות חינוך ממלכתי (מועצה מייעצת לחינוך הערבי), תשנ"ו-1996, באתר "נבו"
  24. ^ נתן ולפוביץ', הרשלה מאוסטרופולי בבית המשפט, באתר הארץ, 30 במרץ 2004


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.