דרבנן

חוק מנהג או הלכה שנתקנה על ידי חכמים
(הופנה מהדף מדרבנן)

דְרַבָּנָן (או: מִדְּרַבָּנָן; בעברית: "של רבותינו") הוא הגדרה של מקור אפשרי להוראות הלכתיות ביהדות. ההלכות מדרבנן שנחשבות לחוקים שחכמים הוסיפו על גבי מערכת ההלכות דאורייתא ("תקנות חכמים").

להבחנה בין הלכות בעלות תוקף מדאורייתא לעומת הלכות בעלות תוקף מדרבנן משמעויות מעשיות בפסיקת ההלכה.

הגדרת מושגיםעריכה

"דרבנן" הוא מונח בארמית שמשמותו "של רבותינו". כינויים נוספים הם "דברי סופרים" או "דברי חכמים".

הוראות דרבנן נקראות גם "תקנת חכמים" או "גזירת חכמים" (גם בקיצור: "תקנה" או "גזירה" בסתם). בשיח ההלכתי מקובל להתייחס ל"דין/איסור/חיוב דאורייתא" לעומת "דין/איסור/חיוב דרבנן".

דאורייתאעריכה

  ערך מורחב – דאורייתא

דין דאורייתא כולל את כל הדינים שנמסרו למשה רבנו בהר סיני. כלומר הן דינים הכתובים בתורה (במפורש או שנלמדים מפסוק) והן דינים שהם "הלכה למשה מסיני" כלומר תורה שבעל פה. "דאורייתא" הוא מונח בארמית שמשמעתו "של התורה", כינויים נוספים הם "דבר תורה" או "דברי תורה".

דברי קבלהעריכה

  ערך מורחב – דברי קבלה

בין דין דאורייתא לדין דרבנן יש גדר אמצעי שנקרא דברי קבלה. כלומר מצוות או חיובים שנאמרו על ידי הנביאים. דברי קבלה אינם כתוקף של דיני התורה, אך הם יותר חמורים מדינים דרבנן. אם כי יש בהם קולא מדיני דרבנן כדיני דאורייתא, שבמקרים מסוימים החמירו חכמים בדבריהם יותר מדיני התורה, ובדברי קבלה לא החמירו כבדיני תורה[1]. דוגמה למצווה מדברי קבלה היא פורים שנתקנה על ידי הנביאים.

השתלשלות תקנות חכמיםעריכה

מקור ההוראות שנוספו מדרבנן אינו בנקודה היסטורית אחת. המסורת היהודית מייחסת כמה מהתקנות לדמויות מקראיות שונות, ובהן משה, שלמה ועזרא. תקנות אחרות מיוחסות לחכמים מסוימים שפעלו בתקופת בית שני או בתקופה שלאחר החורבן.

לגבי רוב הדינים דרבנן אין מסורת מפורשת המתייחסת לזמן שבו הן נתקנו, אך בדרך כלל התלמוד ושאר הספרות ההלכתית עוסקים בתקנות המיוחסות על ידם לתקופת התנאים או מוקדם יותר.

דין דרבנןעריכה

כאמור דינים דרבנן הן דינים שאין להם מקור בתורה שבכתב או בעל פה, והם ניתקנו על ידי חז"ל בדורות שלאחר מתן תורה. רבים מגזירות חז"ל ניתקנו על מנת להרחיק את האדם מלעבור על איסור דאורייתא. כך למשל מופיע בתחילת מסכת ברכות שתיקנו חז"ל לקרוא קריאת שמע של ערבית עד חצות הלילה, על אף שמהתורה זמנה הוא עד הבוקר על מנת "להרחיק את האדם מן העבירה". טעם התקנה הוא על מנת שאדם לא ילך לישון קודם שקרא קריאת שמע, כאשר בדעתו לקרואה בהמשך הלילה, וייתכן שיגרר בשנתו עד הבוקר וימנע מלקרוא קריאת שמע.

בופסקים ובתלמוד מובאים כמה הבדלי דינים שמייחדים דינים דרבנן:

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה