מוזיקת דיכאון

כינוי לתת-ז'אנר במוזיקה המזרחית המושפע ממוזיקה טורקית ומוזיקה ערבית

המושג מוזיקת דיכאון או שירי דיכאון הוא כינוי לתת-ז'אנר במוזיקה הים תיכונית.

מוזיקת דיכאון (תת-זאנר)
מקורות סגנוניים מוזיקה ערבית, מוזיקה טורקית, מוזיקה ארבסקית
מקורות תרבותיים טורקיה, ארצות ערב
פופולריות מיינסטרים שנות התשעים, העשור השני של המאה ה-21 בישראל
נושאים קרובים
מוזיקה מזרחית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מוזיקת דיכאון היא ז'אנר המושפע לרוב ממוזיקה טורקית (ארבסק) וממוזיקה ערבית. עם הז'אנר מזוהים זמרים כמו עופר לוי, אבי ביטר, תמיר גל, משה כהן, זהבה בן, ליאת בנאי, יניב נסימי, אג'אר, ראובן המלאך, זוהר ארגוב ועוד. הסגנון מאופיין במלודיה עשירה ובמנעד צלילים רחב והוא לרוב בעל תכנים טראגיים.

ז'אנר זה מכונה לעיתים גם "מוזיקת נשמה" או המוזיקה המזרחית "הכבדה" או המוזיקה "המזרחית האמיתית", להבדיל מהמוזיקה הים תיכונית שנחשבת ל"קלילה" ומושפעת מהמוזיקה המערבית. מקור המוזיקה קושר לצריכת אלכוהול מרובה, קיפוח חברתי של בני עדות המזרח, ולדיכאון.[1] בנוסף, נטען שלאחר פנייתם של זמרי המוזיקה המזרחית ובהם חיים משה ומרגלית צנעני לכיוון הזמר העברי והמיינסטרים, ביקשו זמרי המוזיקה המזרחית האחרים להחזיר את המוזיקה למקומה.[1]

היסטוריהעריכה

מוזיקת דיכאון החלה להתפרסם במדינה בשנות ה-70. לאחר פרסום תקליטה "היכן החייל" (1975), זכתה הזמרת אהובה עוזרי לשם בקרב אוהדי הזמר המזרחי והפכה לסמל לשירי דיכאון ושכול, אך זכתה להתעלמות מוחלטת מקברניטי המוזיקה הים תיכונית ומכלי התקשורת.[2] באותן השנים נפוצו גם שיריהם של ההרכבים צלילי הכרם וצלילי העוד.[3][4] בסוף שנות ה-70, ועד אמצע שנות ה-80, פעל הזמר איזידור מזרחי,[5] זמר טורקי שהיגר לישראל,[6] ושר בעיקר גרסאות כיסוי לשירים בשפה הטורקית.[7][8][9] בהשפעת המוזיקה הטורקית, הזמר אבי כהן הקליט את השיר "אל תשתה יותר חבר", אשר היה מראשוני השירים שעסק באלכוהוליזם. אביו של כהן הוא ממוצא טורקי, ונהג לייבא תקליטונים של מוזיקה טורקית מימאים שהביאו אותם לישראל. כהן הופיע מתחילת שנות ה-70, ובמסעדות בטיילת בת ים במשך ארבע שנים, עד שהחל להופיע ב"מפגש אלנבי", שבו הופיעו גם בדרנים כרבקה מיכאלי והגשש החיוור. באמצע שנות ה-80 התארח בתוכנית "סיבה למסיבה" שהנחתה רבקה מיכאלי.

בשנות ה-80 הצליח זמר הז'אנר עופר לוי לבצע את אחד המהלכים המשמעותיים יותר במוזיקה המזרחית שעד אז הייתה מושפעת מלחנים תימניים וים-תיכוניים "קלילים". לוי הוא הזמר הראשון בסגנון המוזיקה המזרחית שהחל בהופעות יחיד בהיכלים הגדולים כמו הסינרמה, תיאטרון קיסריה, ובנייני האומה בירושלים עוד בשנת 1993 וזכה להצלחה רבה, וכך פרץ את הדרך בפני האומנים מהז'אנר המזרחי ככלל למקומות שהיו סגורים בפניהם עד אז, והוכיח שיש ביקוש וקהל למוזיקה המזרחית והיא לא מוזיקת שוליים בישראל.

בשנת 1987, לאחר שלוי הופיע עם שירים טורקיים במועדון הפלאקה בתל אביב, פנה למפיק ניסים בן חיים, בהמלצתו של נגן הבוזוקי אריס. בן חיים, שהפיק בין השאר את אלבומיו האחרונים של זוהר ארגוב, חיבר אותו עם המעבד יעקב למאי והתמלילן דני שושן לתרגום שירים טורקיים לעברית. בשנת 1991 נכלל באלבום "כוכב שנות התשעים" של לוי, השיר "החזירי לי את בני" (שנקרא גם "זה שובר לב של גבר"), אשר סימל את ראשית הז'אנר הטורקי בשנים אלו. באותה השנה עזב כהן את מפגש אלנבי, לאחר כעשור של הופעות יומיומיות. ישראל בונדק, אמרגנה של אתי לוי, אשר שרה בין השאר שירים בשפה המרוקאית, הפעיל את תחנת הרדיו הפיראטית "קול המזרח" במשך 15 שנים. בתחנה, שכוונה להפצת המוזיקה המזרחית, שודרו שירים מהז'אנר הים התיכוני בלבד. שיריו של לוי, ובעיקר שני אלבומיו הראשונים, לא נתקבלו בצורה יפה בתחנות הרדיו לאור תוכנם ואורכם (6–7 דקות, כפול מממוצע השירים האחרים), כאשר השיר הטורקי המקורי אף עלה על כך (לעיתים מעל 10 דקות, כולל ההקדמה המוזיקלית). לוי סירב לקצר את שיריו, לעומת זמרים אחרים ששרו רק את בית השיר והפזמון, אך לבסוף מנחי התכנית נתרצו והוא הופיע עם השיר המלא, למשל בתוכנית "המעגל עם דן שילון". מרבית שדרני הרדיו סירבו לשדר את השירים, למעט יוסי סיאס ודידי הררי.

הזמר משה כהן, שהחל להופיע בגיל 17 במועדון "הכדור הלבן" בחולון, הקליט בגיל 21 את האלבום "נדרתי נדר" בסיועו של האמרגן דורון מירן. כהן שר גרסאות כיסוי ששמע בחנות התקליטים "צלילי הבוזוקי" של שוקי נשיא בתל אביב[10] שתרגם דוד זיגמן לעברית. בז'אנר הטורקי מרבית הזמרים היו גברים, אך גם זהבה בן, אחותה אתי לוי וליאת בנאי בלטו. בשנת 1989 הפך ללהיט גדול שיר הנושא "טיפת מזל" שתרגם דני שושן, מהאלבום באותו השם של זהבה בן, ובהמשך הופיעה איתו בן בסרט "טיפת מזל". בתחילת שנות ה-90 הצליחו מאוד הצמד לינט ואמה לילה, ששרו שירים ממקור טורקי. באמצע העשור התגלתה ליאת בנאי על ידי אבי ביטר, כשהייתה רק בת 15. ביטר זיהה את כשרונה במהלך מסיבת הסיום של בית הספר שבה הופיעה. בשנה לאחר מכן הוציאה שני אלבומים ובהם השירים "טעות מרה" שעסק בהתמכרות להרואין. כעבור שנים רבות הופיעה במספר תוכניות ריאליטי ובהן "לה לה לנד"" ו"הכוכב הבא". להתפתחות הז'אנר תרמו הסרטים "מבט כואב" וסרט ההמשך "מבט כואב 2" של ימין מסיקה וירמי קדושי. בהמשך הצטרפו תמיר גל, יוסי עדן, קובי פרץ וליאור נרקיס. בשנת 1994, לאחר הדואט "הכל פתוח" שביצע עופר לוי עם לאה לופטין, זכה להכרה והתראיין במספר תוכניות טלוויזיה ורדיו.[11] לאחר חזרתם בתשובה של אבי כהן ועופר לוי, דעכה מוזיקת הדיכאון והתחנות הפיראטיות נסגרו.

בשנת 1998, עם צאת השיר "לב של גבר" של אייל גולן, אשר נחשב לשיר פופי יותר, דעכה מוזיקת הדיכאון הכבדה ועלה חינה של המוזיקה הים תיכונית. באותן השנים פרצה הזמרת שרית חדד, שהחלה כזמרת ליווי של שריף, ושיריה היו בלחנים משירים טורקיים ובשפה הערבית, ובהמשך פנתה למוזיקת הפופ במיינסטרים. אייל גולן שיתף פעולה עם להקת אתניקס, אשר הפיקו לו את האלבום "בלעדייך", את האלבום "חייל של אהבה" ואת חלק משירי האלבום "הסתכלי אלי". שיתוף פעולה זה נמשך עד לסיבוב הופעות משותף עד שדעך. בעשור השני של המאה ה-21, פועלים הזמרים זהר אשירוב, חיים דדון, מיכאל חן וחיים איפרגן.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה