מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין

כלל הלכתי בדיני תוכחה

מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין הוא עיקרון הלכתי לפיו אין להוכיח אדם שעובר על חטא בשוגג, אם ידוע לנו שהוא לא ימנע מעבירה זו אף לאחר התוכחה, הטעם לכך הוא מפני שעדיף שאדם יעבור על איסור קל - איסור בשוגג, מאשר איסור חמור יותר - במזיד.

מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין
(מקורות עיקריים)
תלמוד בבלי מסכת שבת, דף קמ"ח, עמוד ב'
מסכת בבא בתרא, דף ס', עמוד ב'
מסכת ביצה, דף ל', עמוד א'
שולחן ערוך אורח חיים, סימן תר"ח, סעיף ב'
יורה דעה, סימן רצ"ג, סעיף ג'
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מקור הכלל עריכה

מקור הכלל הוא בתלמוד בבלי במסכת שבת, שם מסופר ששאל רבא בר רב חנן לאביי, מאחר שההלכה היא שאין למחוא כף ביום טוב, אם כך האיך ישנם אנשים שמוחאים כפים ואין מי שימחה בהם, ויוכיח אותם על כך. רבא ענה על כך בהקדימו שהרי מצינו מקרים נוספים בהם שאנשים עושים אותם אף על פי שהדבר גובל באיסור, ובכל זאת לא מצינו אדם שימחה באותן שעושים כך. מסקנתו של רבא מכך היא - שאכן אין למחות ולהכויח בכל מקרה שאדם עובר על עבירה בשוגג אם לא ימנע לאחר שנוכיח אותו מפני ש:

אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין

בהמשך הסוגיה נאמר שכלל זה תקף הן באיסורים דאורייתא והן באיסורי דרבנן, לעולם אין להוכיח אדם על מעשיו, במקרה ואנו יודעים שלא ימנע מכך, מאחר שעדיף שיעבור בשגגה על העבירה ממה שיעבור עליה בזדון. בהמשך דברי התלמוד אף הובאה לכך ראיה, שהרי ראינו אנשים שרגילים לאכול בערב יום כיפור עד החשיכה ממש, ולא מוסיפים תוספת מחול על קודש אף על פי שהדבר נצרך מהתורה. מכך ניתן להוכיח שאף באיסורי תורה תקף כלל זה.

כאמור כלל זה תקף רק במקרה והאדם הוא שוגג, אך במקרה והאדם מזיד יש להוכיחו על מעשיו אף אם ברור לנו שלא ימנע מחמת כך מהעבירה. אמנם יש שכתבו שבאדם פורק עול באופן קבוע לא נאמרה מצוות תוכחה ואין שום חיוב להוכיחו במקרה וידוע שלא ישמע לו[1].

הסתייגויות עריכה

כאמר כלל זה נאמר הן באיסורי תורה, והן באיסורי דרבנן. אמנם בראשונים הובאו כמה הסתייגויות בהן לא נאמר כלל זה:

  • מוסכם על כל הראשונים שכלל זה נאמר רק במקרה שהדבר וודאי שלאחר התוכחה, האדם לא ימנע ממעשיו, אך במקרה שאין הדבר וודאי, יש להוכיח - ולא נאמר כלל זה.[2]
  • מובא בראשונים שכלל זה נאמר רק על איסורי תורה שאינם מפורשים בתורה, אך איסורי תורה המפורשים בתורה ממש, בהם לא נאמר הכלל.[3]
  • יש שהוסיפו שאפילו באיסורי תורה שלא נכתבו במפורש בתורה אך הם ידועים ומפורסמים לכל, לא נאמר כלל זה.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ביאור הלכה, סימן תרח, סעיף ב
  2. ^ כך פוסק המשנה ברורה באו"ח תר"ח ס"ק ג': ”ודוקא ביודע בודאי שלא יקבלו ממנו אבל בספק שמא יקבלו צריך למחות אפילו במידי דרבנן” בשם התוס' והתשב"ץ, ודבר זה מוסכם, ולא מצינו חולקים.
  3. ^ הגהות הרמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תר"ח, סעיף ב'

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.