מונומנט לאינטרנציונאל השלישי
"מונומנט לאינטרנציונאל השלישי" או "המגדל של טאטלין" (The Monument to the Third International) היא כינוייה של אנדרטה אשר תוכננה על ידי הפסל והארכיטקט הרוסי ולדימיר טאטלין בשנת 1919. היא נחשבת לאחת מן הדוגמאות הבולטות של האמנות הקונסטרוקטיביסטית. בדצמבר שנת 1920 הציג טאטלין מודל עץ של האנדרטה בכינוס השמיני של הקונגרס הסובייטי.[1] היות שהמבנה לא נבנה מעולם, הוא ידוע מתיעוד המודל ומשרטוטים שלה.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מונומנט, unbuilt building or structure  |
| על שם |
קומינטרן |
| מיקום |
הרובע המרכזי |
| מדינה |
ברית המועצות |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ? – לא נבנתה מעולם |
| אדריכל |
ולדימיר טאטלין |
| סגנון אדריכלי |
קונסטרוקטיביזם |
  | |
המבנה, תוכנן על ידי טאטלין בהזמנת המחלקה לאומנויות של ברית המועצות.[2] האנדרטה נועדה לעמוד בפטרוגרד (כיום סנקט פטרבורג) ולשמש כאנדרטה וכמטה של ה"קומינטרן" - האיגוד הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות, אשר היה ידוע בשמו המלא: "האינטרנציונל הקומוניסטי" או "האינטרנציונל השלישי".
טאטלין תכנן את המבנה מחומרים תעשייתיים כגון ברזל, פלדה וזכוכית. צורת הבנייה עוצבה בהשפעת תכנונו של מגדל אייפל (1889), אשר נבנה פלדה בעזרת מסבכים שהקנו לו יציבות רבה תוך שימוש בחומר מועט באופן יחסי. המגדל תוכנן לגובה של 400 מטר, כ-100 מטרים גבוה יותר ממגדל אייפל.
צורתו של המגדל - מבנה לולייני הפורץ אל החלל - נועד לסמל את המודרניות והקידמה של החברה הסוציאליסטית שלאחר מהפכת אוקטובר. בנוסף לסמליות זו חולק המגדל לשלושה מבנים גאומטריים אשר נועדו להסתובב במהירויות שונות ולהשלים סיבוב אחת לשנה, לחודש או ליום. בתחתית המגדל תכנן טאטלין מבנה קובייתי אשר נועד לשמש כאולם כנסים והרצאות. תכנונו האוטופי של המגדל שיקף את החזון של האמנות הקונסטרוקטיביסטית ואת הרצון לתואם בין צורתו של המגדל להיבטים הפונקציונלים של תפקודו כמבנה.
טאטלין קיבל עבור בניית המגדל הקצבה של כ-700 אלף רובל, סכום שהספיק לבניית המודל בלבד. מודל זה נהרס ובשנת 1925 הקים טאטלין מודל נוסף, עבור התערוכה הבינלאומית אשר התקיימה בפריז בשנה זו.[3]
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Britt, David (ed.), Modern Art, Thames and Hudsons, London, 1989, p.199
- ^ ראו: הדגם לאנדרטת האינטרנציונל השלישי מאתר "מפגשים מהסוג החזותי".
- ^ הדס, נורית, עיונים באמנות המאה העשרים, אורט ישראל, תל אביב, 1999, עמ' 162.