מונסראט אביו אי סולר
מוֹנְסֶרָאט אַבֶּיוֹ אִי סוּלֵר (קטלאנית: Montserrat Abelló i Soler . טראגונה, 1 בפברואר 1918 - ברצלונה, 9 בספטמבר 2014) הייתה משוררת ומתרגמת קטלאנית. דמות-מפתח בספרות הקטלאנית העכשווית, שאופן הביטוי שלה ניתנים לזיהוי ביצירתם של משוררים צעירים ממנה. היא פרסמה כ-12 קובצי שירה ותרגמה ממיטב שירת העולם מאנגלית לקטלאנית, ומשירת קטלוניה לאנגלית.
 | |
| לידה |
1 בפברואר 1918 טרגונה, ספרד  |
|---|---|
| פטירה |
9 בספטמבר 2014 (בגיל 96) ברצלונה, ספרד |
| שם לידה |
Montserrat Abelló i Soler |
| מדינה |
ספרד |
| תקופת הפעילות |
מ-1963 |
| בן או בת זוג |
Joan Bofill i Tauler |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
תולדות חייה עריכה
אף שנולדה בטראגונה, אביה, שהיה מהנדס ימי, נאלץ לעבור מדי כמה שנים מנמל אחד לאחר, ושנות ילדותה ונעוריה עברו עליה במקומות שונים: קאדיס, קרטחנה ולונדון, שבה התגוררה בין גיל 6 לגיל 8 ושם רכשה את השפה האנגלית. בשנת 1935, החלה ללמוד בפקולטה לפילוסופיה ולמדעי הרוח באוניברסיטת ברצלונה ולעבוד כמורה לאנגלית בבית-ספר תיכון. בינואר 1939, כאשר עמדו כוחותיו של פרנקו לפלוש לברצלונה, התלוותה לאביה שנאלץ לעזוב את קטלוניה, עקב תמיכתו ברפובליקנים. הודות לקשריו של אביה, השיגו השניים אשרת כניסה למרסיי, אך שם נעצרו ונלקחו למחנה פליטים בקלרמון-פראן. למרות הכול, כעבור חודשים אחדים הצליח אביה של אַבֶּיוֹ להפעיל את קשריו בפיקוד הצי הבריטי, שהעניק להם אשרת שהייה בלונדון. חודשים ספורים לאחר מכן עקרו לצ'ילה, כאשר רשויות הנמל בולפראיסו ביקשו לשכור את שירותיו של אַבֶּיוֹ (האב) להקמת מבדוק צף בנמל, מה שאיפשר להם להימלט בעור שיניהם ממלחמת העולם השנייה. בשנים הראשונות עבדה בחברה שהקים אביה בוואלפראיסו ולאחר מכן כמורה לאנגלית בבית הספר השווייצרי בסנטיאגו דה צ'ילה. בסנטיאגו מיסדה מונסראט אביו קשרים עם דמויות מפתח בתרבות הצ'יליאנית, כגון פבלו נרודה, והתוודעה לגולים קטלאניים כמותה, ביניהם אנשי רוח כגון ז'וּאָן אוּלִיבֵר, מן המשוררים הבולטים במאה ה-20, וז'וּאָן בּוּפִיל, לו נישאה בשנת 1943 וילדה לו שלושה ילדים.
בשנת 1960 היא שבה לברצלונה, ועסקה בהוראת אנגלית בבית ספר לבנות שדגל בהשקפת עולם פרוגרסיבית עד פרישתה לגמלאות. בשנות ה-70 חזרה המשוררת לספסל הלימודים באוניברסיטה כדי להשלים תואר בספרות אנגלית ובבלשנות. עם פרישתה לגמלאות, בשנות ה-80, יכולה הייתה להקדיש את כל זמנה לתרגום מיצירותיהם של סופרים בריטים ואמריקאים כגון: אגתה כריסטי, איריס מרדוק, א.מ. פורסטר ובעיקר סילביה פלאת, שמסגנונה הושפעה רבות. באותן שנים החלה לפרסם משירתה וכן תרגמה לאנגלית מן הקלאסיקה הקטלאנית כגון: סלוודור אספריו, מרסה רודורדה, מריה אנז'לס אנגלדה, מריה מרסה מרסל אי סרה ואולגה שירינקס.
על יצירתה עריכה
לשירתה של מונסראט אַבֶּיוֹ יכולת לשבות גם את לבם של קוראים שאינם מצויים בשדה הספרות. לשונה הנגישה, הדימויים הקלים לזיהוי, הרעיונות המשותפים לרבים, ובעיקר הרצון להעביר חוויה, מבלי לכפות על הקורא את אמיתותיה, מאפשרים לה ליצור עמו מערכת יחסים קרובה. זוהי שירה אנושית וקרובה, שוויתרה על המבנים המסורתיים ובחרה בכוח ובכוונה העמוקה של המלה עצמה, כמו גם במוזיקליות שלה.
מאפיין חשוב באופייה של אבּיוֹ הוא הכושר למצות את החיים עד תום, לאמץ אל לבה את מכלול החוויות והרגשות מהם הם מורכבים ולהתענג על עוצמתו של כל רגע. באופן הזה שירתה מהווה אמצעי לחוויה ועצם הכתיבה מאפשר לה לחיות בצבעים עזים וחזקים.
דבר חיוני נוסף לאביו כאדם הוא הצורך לרדת לחקר מניעי הדברים. בריאיון למשוררת והמבקרת לאיה נוגרה סיפרה שבילדותה "התקשתה בלימודי מתמטיקה ומוזיקה כיוון שלא הבינה את סיבת המושגים והתרגילים, אף שעשתה אותם היטב באופן מכני. זו הסיבה שאיבדה בהם עניין." תשוקה זו לידע ניכרת גם בשירתה: הקול השירי דובר לעיתים דרך אנחנו (שניתן לזהות בו את האנושות כולה) קולט את מהות הדברים, אף שפעמים רבות אינו יודע כיצד לכנותם. אין היא מתעייפת מלחקור ולחדור לנבכי המציאות, אך מוותרת מראש על השגב ומקפידה לגעת במהות או באמת. "לעולם אין תשובה מוחלטת. החיים תובעים מאיתנו מעשי לוליינות, הליכה על חבל דק, תוך מודעות לכך שקיימת סכנת נפילה בכל רגע."
מוטיב חוזר בשירתה של אבּיוֹ: המלה. למצוא את הביטוי המדויק כדי להצליח לומר את שעליה לומר. וגם לחוות באמצעות המלה: המלה כיוצרת מציאות. דומה שהמחברת כותבת כדי להיות, כדי למצב את עצמה בעולם, כדי לשנות צורה, להסביר את הדברים. היא דוברת מתוך צורך, כי יש גודש בחיים שרק מילים יכולות לנסות להכיל (או בעצם להצביע עליו) כדי לסמן גבולות והעדרם. אבּיוֹ כותבת כדי לסכור את הדברים הגועשים בתוכה. למילים יש קשר ישיר למהות העולם, אם כי ייתכן שזהו קשר בלתי-מושג.
כתיבתה של אַבּיוֹ מחויבת מאוד לפמיניזם הספרותי, בשנת 1990 נטלה חלק ביריד הבינלאומי ה-4 לספרות פמיניסטית שהתקיים במסגרת הכנס השנתי של ארגון הסופרים הבינלאומי ובשנת 1995 הייתה אחת ממקימות ועד הסופרות במסגרת אגודת הסופרים הקטלאנית. היא רואה בעצמה משורר הכותב "מבעד לעיניה ולגופה של אישה", דבר שפתח דלתות ונופים שלמים לתרבות הקטלאנית ומאפיין אותה ואת שירתה.
קובצי שירה עריכה
- 1963 חיי יומיום (Vida diària)
- 1981 מילים שלא נאמרו (Paraules no dites)
- 1986 חיטת הזמנים (El blat del temps)
- 1990 אש בידיים (Foc a les mans)
- 1995 שורש המים (L'arrel de l'aigua)
- 1995 אלה מסכות שאני עוטה (Són màscares que m'emprovo...)
- 1998 בכדור העיתים (Dins l'esfera del temps)
- 2002 בלב המילים: כל השירים 1963–2002 (Al cor de les paraules. Obra poètica 1963-2002)
- 2004 בשבתי לכתוב (Asseguda escrivint)
- 2006זיכרון ממך וממני (Memòria de tu i de mi)
- 2009 קור הדממה הפנימי (El fred íntim del silenci)
- 2010 שירי אהבה: אנתולוגיה (Poemes d'amor. Antologia)
- 2014 מעבר לדיבור בקצרה (Més enllà del parlar concís)
קובצי תרגום עריכה
- 1993 פנים בחלון: 20 משוררות דוברות אנגלית מן המאה ה-20
- 1999 נוף מתגלה: שלושים משוררות קטלאניות מן המאה ה-20
פרסים ואותות כבוד עריכה
- 1998 פרס צלב ג'ורדי הקדוש
- 1999 פרס הביקורת מסור הזהב לשירה (עבור הקובץ בכדור העיתים)
- 2003 פרס סוס ירוק לשירה ע"ש ז'וזפ מריה יומפארט. (עבור הקובץ בלב המילים: כל השירים 1963–2002)
- 2003 אות הזהב (עבור הקובץ בלב המילים: כל השירים 1963–2002)
- 2007 פרס סוס ירוק לתרגום שירה ע"ש רפאל ז'אומה (עבור הקובץ: אני אנכית, כל שירי סילביה פלאת, 1960-1963).
- 2008 פרס ז'אומה פוסטר לכותבי קטלאנית (מטעם אגודת הכותבים בלשון הקטלאנית)
- 2008 פרס הכבוד של הספרות הקטלאנית
- 2008 הפרס הלאומי לקריירה מקצועית ואמנותית
