פתיחת התפריט הראשי

מורעליםאנגלית: Poisoned) הוא סרט אימה קומי ישראלי משנת 2011, בבימויו של דידי לובצקי. זירת ההתרחשות של הסרט היא בסיס צה"לי, שנתקף במכת זומבים, וגיבור הסרט - עובד רס"ר בשם דני - מנסה במהלכו להיחלץ ממגפת הזומבים שאליה נקלע.

מורעלים
Muralim poster.jpg
פוסטר הסרט
בימוי דידי לובצקי
הפקה נדב שלמה גלעדי
תסריט דידי לובצקי
שחקנים ראשיים דוד שאול
אורנה שיפריס
ארתור פרי
רודי סעדה
טל פרידמן
מוזיקה עומר ושדי
צילום דוד מיכאל שחר
מדינה ישראל
הקרנת בכורה 17 באוקטובר 2011
משך הקרנה 43 דקות
שפת הסרט עברית (כתוביות באנגלית)
סוגה סרט קומדיה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 300,000 שקל (מוערך)[1]
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
דמויותיהם של דני ומאיה, מתוך הסרט

הסרט הוצג בהקרנת בכורה במהלך פסטיבל אייקון TLV שנת 2011[2], ב-17 באוקטובר. כמו כן, הוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה ב-20 באוקטובר והוקרן על בסיס שבועי בסינמטק תל אביב במשך תקופה מסוימת.

תוכן עניינים

עלילהעריכה

דני (דוד שאול) הוא בנו של גיבור הצבא הישראלי בינו אהרונוביץ', שנודע בלחימתו הנועזת. אולם, דני הוא ההפך ממנו: עובד רס"ר חסר אומץ, שעסוק במהלך היום בעבודות גיזום באמצעות מזמרה. בחג הפסח מורה לדני הרס"ר שלו, מני (רודי סעדה), להישאר בבסיס ולבצע עבודות ניקיון וגינון שונות.

במהלך עבודת הגינון המייגעת נרדם דני על האדמה, וכשהוא קם ומגיע לחדר הרס"ר, הוא מגלה שהוא ומזכירתו הפכו לזומבים. משהוא יוצא מחדרו הוא מגלה שכך גם קרה לכל החיילים הקרביים בבסיס (לוחמי "סיירת נחליאלי"). דני נסוג למחסן, שבו עובד חברו הטוב שאולי (ארתור פרי); שאולי מגיע למחסן מאוחר יותר, ומתברר שאף הוא הפך לזומבי, ועל כן נאלץ דני להורגו. דני מתקשר דרך מכשיר קשר עם מאיה (אורנה שיפריס), חובשת שהגיעה לבסיס למתן זריקות לחיילים הקרביים; דני הכיר אותה זה מכבר, והיה מאוהב בה בתיכון. מתברר, על פי דבריה של מאיה, שמגפת הזומבים פשטה בעקבות פגם בחיסונים שניתנו (מאיה מתארת את הזומבים בשם "מורעלים", כשמו של הסרט).

מאיה ודני מנסים למצוא דרך להיחלץ מהמצב. דני מתקשר להוריו, שעורכים את ליל הסדר, ומבקש מאביו להגיע לבסיס כדי לסייע לו. דני מתכנן להגיע לחדר הרס"ר ולקחת משם את מפתחות הרכב שלו על מנת לצאת ברכב מהמקום; לשם כך, הוא מתכנן למשוך את החיילים הזומבים למחסן על ידי פיזור תוכנן של קופסאות לוף על הרצפה, להסטת תשומת לבם במהלך הדרך שיעשה מהמחסן לחדר.

דני מוציא את תוכניתו לפועל ומגיע לחדר הרס"ר. הוא מוצא שם מפתחות, אך הם אינם פותחים את הרכב. הוא מבין כי המפתחות שהוא זקוק להם נמצאים אצל הרס"ר עצמו; לכן הוא יוצא למסע הרג של הזומבים בבסיס, על מנת להגיע בסופו של דבר אל הרס"ר, להורגו ולהשיג את המפתחות. במסע הרג זה הוא נעזר במזמרה, בפטיש קטן ובמסור. הוא הורג את הרס"ר אחרון, ומשיג את המפתחות.

במהלך מסע הרציחות רואה דני כי מאיה ננשכה על ידי אחד הזומבים, ועל כן הוא סבור שהיא צפויה להיהפך אף היא לזומבית. לכן, לאחר ההרג מגיע דני לחדר שבו מאיה נמצאת ומנסה להרוג אותה עם המזמרה, אך בדיוק לפני שהוא עושה זאת עוצרת אותו מאיה, ומסבירה לו שהיא לבשה אפוד מגן שמנע את הידבקותה.

בסוף הסרט מגיע לבסיס אביו של דני (טל פרידמן) על מנת להסיע את דני אל מחוץ לבסיס.

הפקהעריכה

הסרט החל כסרט גמר בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. את הסרט, שהינו סרט הביכורים של הבמאי דידי לובצקי, יצר לובצקי לצד חבריו ללימודי הקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בהפקה תמכו, מלבד אוניברסיטת תל אביב, גם קרן סנונית וקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב.[3]

הסרט צולם במחנה רשף בהרצליה, שהיה בעבר מחנה גדנ"ע.[4] בסרט מדובר כביכול בבסיס מרוחק בדרום הארץ.

ז'אנרעריכה

"מורעלים" הוא סרט אימה קומי. הוא הופק בתקופה פורייה יחסית של סרטי אימה ישראליים, שבה הופקו גם סרטים כמו "כלבת", "Another World" ו"חתולים על סירת פדלים". הסרט מוגדר "קומדיית זומבים צה"לית", הגדרה שאותה הסבירה מיכל דניאלי, כתבת mako, כך: "שילוב של סרט חבר'ה, סרט בורקס וסרט אימה – בצפייה אחת".[5]

מפיק הסרט, נדב שלמה גלעדי, סיפר על בחירת ז'אנר האימה:

"הסרטים שעושים היום נוגעים בסיפורים פוליטיים ובסיפורים אנושיים - זה טוב ואני אוהב ומעריך את זה, אבל לא יכול להיות שיהיה רק את זה. איפה כל הסרטים שמאפשרים לך לחזור הביתה מהעבודה, לשבת על הספה ולצחוק, ואחרי זה לקום בבוקר עם הרגשה טובה? זה לא עדיף על לקום אחרי שצפית בדרמה ולהרגיש איזו מדינה קשה יש לנו?".[4]

זירת ההתרחשות: צה"לעריכה

על בחירת השירות הצה"לי כמסגרת לעלילה, אמר במאי הסרט דידי לובצקי:

"למה דווקא בצה"ל? רצינו לאזרח ז'אנר שלא קיים כאן באמת ולנטוע אותו במה שהכי מייצג את המקום הזה. כולנו מכירים את החוויה של השירות, משהו נורא ייחודי בחוויה ובדמויות. אלה אנשים שאנחנו מכירים."

על כך הוסיפה מיכל דניאלי כי:

"ואכן, שלל הדמויות המופיעות על המסך מזכירות מישהו ששירתתם איתו: המחסנאי הפז"מניק שמסתגר במחסן עם הכפכפים והטון הפטרוני כי "ידוע ש-90% מהתאונות בצה"ל קורות בין שבוע לשבועיים לפני השחרור"; לוחם הסיירת רחב הכתפיים שמתחיל עם הבנות; עובד הרס"ר הצפלוני משהו; הרס"ר חולה השליטה והניקיון; וכן הלאה."[5]

לובצקי אמר גם, בהקשר הרקע הטעון כביכול של זירת התרחשות צה"לית:

"לא ראיתי את זה כמשהו טעון. זה קצת נוגע בחוויה הצבאית שלי. אין פה ממש התעסקות בנושאים פוליטיים, זה פשוט רקע מוכר לצופה ישראלי - עם עובד רס"ר, פז"מניק עצלן וחי"רניקים גאוותניים - ולזרוק אותם לתוך סיטואציה ביזארית כזו, לנטוע את האימה במציאות מוכרת. וזה מה שמביא לתוצאות מפתיעות."[3]

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^   "מורעלים", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  2. ^ דורון פישלר, אייקון TLV: כל מה שרציתם לראות ולא היה איך, באתר עין הדג, 12 בספטמבר 2011
  3. ^ 3.0 3.1 דרור עמיר, זומבי, שפר הופעתך!, באתר ynet,‏ 28 באוקטובר 2010
  4. ^ 4.0 4.1 אורין רוזנר, דם על הידיים, באתר דובר צה"ל, 13 באוקטובר 2010 - מתוך עיתון "במחנה", גיליון 13
  5. ^ 5.0 5.1 מיכל דניאלי, "מורעלים": הצצה לקומדיית הזומבים הצה"לית, באתר mako,‏ 5 באוקטובר 2011