מות אדוניס
מות אדוניס הוא ציור שמן על קנבס משנת 1614 לערך מאת האמן הפלמי פטר פאול רובנס. הציור המונומנטלי במידות של 3.25 מטר לרוחב ו 2.12 מטר לגובה, מתאר את האלה ונוס המבכה את אהובה המת כאשר מצטרפים אליה בצערה שלוש הגראציות וקופידון. הציור מוצג במוזיאון ישראל בירושלים.[1]
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר | פטר פאול רובנס |
| תאריך יצירה | 1614 |
| טכניקה וחומרים | שמן על קנבס |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב |
325 ס״מ  |
| גובה |
212 ס״מ |
| נתונים על היצירה | |
| מספר יצירה |
B00.0735 (מוזיאון ישראל) |
| מיקום |
מוזיאון ישראל ירושלים שבישראל |
  | |
הרקע המיתולוגי עריכה
אדוניס הוא דמות מסיפורי האהבה של המיתולוגיה היוונית והרומית ובעיקר בהקשר של הרפתקאותיו המשותפות עם ונוס אלת האהבה והיופי.
על פי הסיפור המיתולוגי היה אדוניס בן אדם ולא בן אלים אך למרות זאת נחשב כאל האחראי על הפריון החקלאי. אדוניס מתקשר לעולמם של אנשי הטבע והציידים והוא מגלם בדמותו את היופי והעלומים הגבריים. על פי המיתולוגיה גידלה האלה ונוס את אדוניס כאם והוא הפך למאהב שלה. באחת מגיחות הציד שלו נפצע אדוניס פציעה קשה בירכו על ידי חזיר בר ומת מפצעיו בידיה של ונוס. ונוס יצקה את נקטר האלים על הדם הניגר וממנו צמחו פרחי הכלנית האדומים. ונוס התחננה על חיי אהובה אצל יופיטר והוא התיר לאדוניס לבלות מחצית השנה עם ונוס ואת המחצית השנייה בשאול.
מותו ותחייתו של אדוניס מרמזים על חילופי עונות השנה בטבע.
ההיבט המיסטי עריכה
בציור הושפע רובנס עמוקות מן המיסטיקה הנוצרית אשר דנה בסיפור צליבתו של ישו, קינת הנשים עליו ותחייתו מחדש.
בהשפעת המקורות הנוצריים הקלאסיים ונוס מופיעה כאם ומאהבת אשר מבכה את מות בנה שהיה גם מאהבה. שלוש הגרציות מסמלות את אלות החן והחסד. ההקשר המיסטי בא לידי ביטוי בדמו של אדוניס המחלחל לאדמה והופך לפרח, וגורלו שהומתק לבקשתה של ונוס על ידי אבי האלים.
צבעי הבדים העוטים את הדמויות נושאים גם הם בתוכם משמעויות נסתרות: האדום מסמל את המלכות, הכחול מסמל את השמימי והנשגב, והלבן מרמז על הטוהר וצבע התכריכים של המת.
בניגוד לתיאורים הקלאסיים מן המיתולוגיה שבהם בני האדם קמלים ומתכערים ולעומתם האלים נותרים צעירים ויפים לנצח, הרי שכאן מופיעה ונוס האבלה, האלה בת האלמוות המתוארת כמי שיופייה אבד לה ונתכערה, ולעומתה בן התמותה המת נותר צעיר ויפה.
היצירה האומנותית עריכה
רובנס יוצר בציור קומפוזיציה מורכבת של משולשים הכוללת את רגלו של אדוניס, שלוש הגרציות, והמשולש שנוצר בין אדוניס וונוס הרוכנת מעליו. הקומפוזיציה גורמת לריכוז מבטו של הצופה לעבר מפשעתו המדממת של אדוניס ומרמזת למוטיב הסירוס המובלע בה.
בניגוד לסיפור המיתולוגי המקורי אשר בו מתוארת פציעתו של אדוניס בירכו, מעדיף כאן רובנס לערוך שינוי קטן המרמז לעובדה כי יש הרואים בחזיר הבר שתקף את אדוניס את התגלמותו של האל מארס שהיה אחד ממאהביה של ונוס ואשר בקנאתו גרם לסירוסו של אדוניס. יש המציעים את ההקבלה שבין הסירוס לבין פעולת הקציר האופיינית לאדוניס שהיה אל הפריון החקלאי.
הכלבים הם היחידים בציור אשר אינם מפגינים רגשות צער. בניגוד לוונוס והגרציות, הכלבים מסמלים את הטבע במובנו הרחב ביותר ובעיקר אדישות הנצח שלו לרגשות החיים המוות והאהבה, שאינם משפיעים על מסלולו, לעומת סבלם של האוהבים והחיים.
