מחברת מנחם בן סרוק

מילון ללשון המקרא מהמאה העשירית

מחברת מנחם בן סרוק היא מילון ללשון המקרא שנכתב בידי מנחם בן יעקב אבן סרוק בשנים 960-950 בעידודו של חסדאי אבן שפרוט.

הקדמה עריכה

שלשיות השורש העברי – התיאוריה שגורסת שלכל שורש עברי יש (לפחות) שלוש אותיות – לא הייתה מקובלת עדיין במאה העשירית וראשוני המדקדקים ללשון העברית (רס"ג, יהודה בן קוריש, דוד בן אברהם אלפסי ומנחם בן סרוק) לא השתיתו את חיבוריהם עליה. רק בשלהי המאה העשירית פיתח ר' יהודה חיוג' את תורת שלשיות השורש העברי ומצא את התנהגותן הפונטית של אותיות אהו"י החלשות.

שיטת מנחם לשורשים עבריים עריכה

בהקדמה למילון, כתב מנחם אחדים מהכללים הנוגעים לתורת השורש: כגון שאות הנמצאת במילה אך בהיקרויות אחרות של המילה האות חסרה, אות זו אינה שורשית. כך המילה נָפַל שורשה הוא פ"ל משום שבהיקרות יִפּוֹל הנו"ן נעדרת מהמילה.

שורש המילה נָטָה הוא ט' בלבד משום נפילת הנו"ן והה"א בצורה יֵט.

שורש של מילה יהיה מורכב אך ורק מהאותיות היציבות במילה בכל נטיותיה.

לאותיות וי"ו ויו"ד הוסיף מנחם כלל נוסף: הן תחשבנה לשורשיות רק אם הן הגויות כעיצור בכל ההיקרויות של הערך אך אם לערך מסוים יש היקרות שבה אחת האותיות הללו נהגית כאם קריאה - האות אינה שורשית. במילה תָּוֶךְ הוי"ו אינה שורשית משום ההיקרות בְּתּוֹךְ.

שיטה זו שהייתה נקוטה בידי מנחם הביאה לכך שמילים שאין ביניהן שום קשר סמנטי, כתובות במחברת בשורש אחד.

כך למשל השורש א"ם הוא שורשן של אִם, אֵם, אָמָה (שפחה), אַמָּה (זרוע), אוּמָה מבלי שיש שום קשר לקסיקלי, סמנטי או מורפולוגי בין ההוראות השונות, והמכנה המשותף היחיד הוא היותן שייכות לשורש אחד המורכב מאותן שתי אותיות יציבות א"ם, הנמצאות במילים הללו בכל נטיותיהן. מנחם ראה את המקרא כטקסט מקודש ולא הסכים לשום שינוי בו. הוא יצא חוצץ נגד פרשנים שביארו מילים על פי חילוף אותיות (למעט אותיות אהו"י) או על פי שיכול אותיות.

קרי וכתיב עריכה

במילים שיש לפי נוסח המסורה קרי וכתיב, מנחם נצמד לכתיב ולא לקרי גם כשפירושו הוא בניגוד להלכה. אין ללמוד מכך שהוא חלק על דעת חז"ל אלא רצה לומר שההלכה היא הלכה ואינה חייבת להיות נקבעת על פי הכתיב ואילו הוא מבאר את המקרא על פי הכתוב. דרכו זו של מנחם הביאה את דונש בן לברט להאשימו בנטייה לקראות. מנחם ביאר את המילים שבמקרא על ידי מציאת שורש המילה, ביאור השורש ועל פי זה ביאר את המילה.

כך למשל, המילה 'טוטפות', שחז"ל פירשוה כתפילין של ראש, נגזרת לפי מנחם מהמילה "וְהַטֵּף אל דרום" ושורשה הוא ט"ף שמשמעה אמירת חוק.

היצמדותו של מנחם לכתיב ולא לקרי וביאוריו שאינם תמיד לפי דעת חז"ל, היו בין הגורמים שהביאו את דונש בן לברט לרמוז בהשגותיו על המחברת, על נטייתו של מנחם לקראות.

מילים ארמיות עריכה

המילים הארמיות שבמקרא נמצאות במילון בין המילים העבריות ולא בחטיבה נפרדת. פסוקי דוגמה לערכים שונים הובאו הן מהעברית המקראית הן מהארמית המקראית. יש במחברת שימוש בארמית (בארמית מקראית, בארמית התרגום ובארמית של חז"ל) לצורך ביאור מילים עבריות וכן ההפך. כמעט שאין השוואה ללשון המשנה לצורך ביאור מילים משום שמנחם ראה רק בלשון המקרא את לשון המופת ולשון מקרא לעצמה ולשון חכמים לעצמה. השוואה לערבית אין בכלל והמחקר כיום נוטה לתלות את ההימנעות מההשוואה לערבית בסיבות לאומיות. יצוין שיש חוקרים הסבורים שמנחם השווה לערבית בסתר אך נראה שאין הדבר כך.

כתבי יד ומהדורות עריכה

 
"מחברת מנחם", מהדורת 1854, נדפס בידי "חברת מעוררי ישנים" בלונדון
. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 198

לידינו הגיעו כ-20 כתבי יד של המחברת הנמצאים במוסדות מקרקוב ומוסקבה במזרח ועד לונדון ואוקספורד במערב ועוד כ-22 דפים מגניזת קהיר. רוב כתבי היד מצויים כיום בפורמט מיקרופילם במחלקה כתבי היד של הספרייה הלאומית בירושלים.

כתב היד העתיק ביותר הוא "כתב יד לונדון 951" משנת 1089 וכתב היד המהימן ביותר הוא "כתב יד לונדון 950" משנת 1091.

מספרם הרב יחסית של כתבי היד יש בו כדי להצביע על הפופולריות של המחברת שסיבותיה העיקריות הן משום העובדה שרש"י השתמש במחברת למעלה מ-170 פעמים בפירושיו למקרא, והן משום שלא כספרי לשון אחרים שהיו כתובים בערבית, המחברת נכתבה בעברית ועל כן הייתה מובנת גם בקהילות אשכנז ופרובאנס שלא היו באזור הדיבור הערבי.

מחברת מנחם יצאה בשלוש מהדורות

  • מהדורת צבי פיליפאווסקי שיצאה בלונדון ועדינבורג בשנת 1854.
  • מהדורה ביקורתית שההדיר אנחל סאנץ בדייוס (Angel Sáenz-Badillos) ונדפסה בגרנדה בשנת 1986.
  • מהדורתם של אהרן ממן וחננאל מירסקי (2024), אשר כוללת גם ביאור מפורט ובו, בין היתר, השוואות עם פירושי רס"ג, דוד בן אברהם אלפסי, ר' יונה אבן ג'נאח ורש"י.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  •   מחברת מנחם בן סרוק, באתר ויקיטקסט