מחלקת הטיס

הזרוע האווירית של הפלמ"ח

מחלקת הטיס הייתה הזרוע האווירית של הפלמ"ח. המחלקה נוסדה בדצמבר 1943[1] ופעלה עד לשילובה בשירות האוויר של ההגנה ב-10 בנובמבר 1947, שהפך חצי שנה אחר כך, ב-28 במאי 1948 לחיל האוויר הישראלי של צבא הגנה לישראל (צה"ל).[2][3] לאחר שילובה של המחלקה בשירות האוויר בנובמבר 1947, טייסיה השתתפו במלחמת העצמאות במסגרת שתי טייסות נפרדות בצה"ל - טייסת הגליל וטייסת הנגב.[3]

קורס הטיס הראשון של מחלקת הטיס, עומדים מימין: משה פלד, מנחם ברנשטיין, פרץ גרוסר, צבי מנט (מכונאי), כורעים מימין: ששון נוביק, יעקב בן חיים, 1944

כבר לפני הקמת מחלקת הטיס, התקיימו בארגון ההגנה קורסי טייס, הקורס הראשון שבהם הסתיים בשלהי יולי 1939, 20 שנה וחודש לאחר הקמת ההגנה ב-15 ביוני 1920. הקורסים חודשו רק 4 שנים אחר כך ב-1943 עקב מלחמת העולם השנייה שפרצה בראשית ספטמבר 1939.[4]

במחלקה הוכשרו 34 טייסים, מתוכם 24 התגייסו לחיל האוויר והעשרה הנותרים פרשו מטייס. על המחלקה פיקדו, בין היתר, פנחס בן־פורת, שלמה מילר, יעקב בן-חיים ויצחק בודניק (יבנה).[5]

נוסף על היותה הזרוע האווירית של הפלמ"ח, מחלקת הטיס הייתה גם גוף התעופה היחידי ששמר על רצף של פעילות מבצעית מסיום מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1945 ועד פרוץ מלחמת העצמאות בנובמבר 1947.[6]

רקע עריכה

  ערך מורחב – ראשית התעופה העברית בארץ ישראל

לאחר סיום מאורעות תר"פ ותרפ"א נוצרה ההבנה שיש צורך בכוח אווירי שיוכל להשפיע רבות בעת מלחמה, לדוגמה, באפריל 1920 הותקפו כוחות הודים בשירות הבריטים שחנו בקרבת הכנרת על ידי אלפי ערבים, שסיכנו גם את היישובים היהודיים בעמק הירדן. שני מטוסים של חיל האוויר הבריטי הטילו פצצות על ריכוזי התוקפים, וגרמו לנסיגתם. וב-5 במאי 1921מאורעות תרפ"א) הותקפה המושבה פתח תקווה על ידי המון ערבי. מטוס סיור בריטי הטיל ארבע פצצות וזרע הלם בשורות התוקפים. הטייס גם הצליח לזרוק פתק למגני המושבה שתיאר את התקדמות הפורעים ולכוון כלי רכב מזוין שיעצור את ההתנפלות. אירוע דומה אירע למחרת בחדרה. עקב כך, אנשים פרטיים קידמו רכישת כלי טיס והקמת כוח אווירי עברי בארץ ישראל. ישראל שוחט, שהיה ממייסדי בר גיורא והשומר, נפגש בשנת 1925 עם המנהיג הסוציאליסטי הצרפתי לאון בלום, וביקש ממנו להשיג היתר למתנדבים ארץ-ישראלים להתאמן בטיס בצרפת. אולם הרעיון לא יצא לפועל.[7]

צבי נדב, שהיה, כמו שוחט, חבר בארגון השומר, טס בשנת 1927 לצרפת וכיסה את הוצאותיו שם בהנדסת מכוניות ומטוסים. נדב חזר לארץ ישראל ב-1931, ושנה אחר כך ב-1932, הקים עם שוחט את מועדון התעופה הגמל המעופף (לעתיד קלוב התעופה לישראל).[7]

טרם הקמת מועדון הגמל המעופף, אלכסנדר גליק ור.ג'. ייטס, קצין בצבא הבריטי, שהיה אז בדרגת קפטן, שעסקו בדאייה כתחביב, בנו בעיר חיפה דאון שהובא מאנגליה בחלקים. ב-17 ביולי 1932, הטיסו השניים או הדאון לראשונה ובספטמבר אותה שנה הוקם מועדון הדאייה הכרמל.[7]

בראשית מלחמת העולם השנייה, התגייסו כ-2,000 בחורים ארץ-ישראלים לחיל התעופה המלכותי הבריטי לתפקידי יבשה, משום שמועמדים לחיל התעופה מארץ ישראל לא יכלו להתקבל לצוותי האוויר. בנוסף, 500 נשים התגייסו לחיל העזר לנשים של חיל התעופה.[8] ביולי 1940 קראו השלטונות הבריטיים ליושבי ארץ ישראל להתנדב לצבא הבריטי. לאור המצב הקשה בחזית, אישרה האימפריה הבריטית גיוס מתנדבים מקרב בני היישוב לצבא הבריטי. מפקדת חיל האוויר הבריטי בארץ ישראל פנתה גם אל הסוכנות היהודית, שהסכימה להעניק את כל העזרה האפשרית לנושא חרף התנגדויות שונות שהועלו (בנוסף לתביעה האידאולוגית של הציונות שלא להסתמך על כוחות זרים, נטען כי ישנה בעייתיות בכך שהמתנדבים לא ירוכזו בגדודים עבריים ויפוזרו על פני חזיתות רבות). הייתה התלהבות עצומה בקרב היישוב היהודי להתנדב לצבא הבריטי - חיל האוויר הבריטי קבע את מכסת הגיוס על 550 איש, ותוך פחות משבוע גויסו לשורותיו 300 ארץ-ישראלים. תוך פחות משבועיים מספר המתנדבים עלה על 1,000 (650 התקבלו ו-400 נדחו מסיבות שונות), ומפקדת חיל האוויר הבריטי הגדילה את מכסת הגיוס ל-1,800 איש. מכסה זו לא הושלמה משום שתהליך הגיוס הופסק באוגוסט 1940 בשל חוסר בציוד אישי למתגייסים. הגיוס של קיץ 1940 הוסיף לשורות חיל האוויר הבריטי 1,300 איש, כמעט כולם יהודים, ורק מיעוטם ערבים. יותר ממחצית מהמתנדבים היו נטולי הכשרה מקצועית ויועדו לתפקידי 'שירות כללי' ויתרתם עסקו במגוון רחב של מקצועות. לאחר שנפתחה מכסת גיוס חדשה בסתיו 1940, שעמדה על 250 בעלי מקצוע, התגייסו עוד 255 מיהודי היישוב. בזאת נסתיימה תוכנית הגיוס של חיל האוויר הבריטי לשנת 1940, שבסיומה התגייסו כ-1,500 ארץ-ישראלים שעסקו במתן שירותי קרקע.

עד סוף 1947 ההתקדמות בשטח התעופה הביטחונית הייתה גדולה מאוד. גם ללא תמיכה מספקת מצד מנהיגי היישוב, הכוח האווירי צמח והתבסס ברובו על התלהבותם של "המשוגעים לתעופה" והציבור הרחב שהוקסם מחוויות הדאייה והטיסה שהציעה הטכנולוגיה החדשה של המאה העשרים. בין נקודות הדרך החשובות ביותר באותה התקופה ניתן למנות את: ייסוד הקלוב הארץ-ישראלי לתעופה שקידם את הדאייה העברית, הקמת חברות תעופה שהפעילו בתי ספר לטיסה, רכישת ידע וניסיון בחילות האוויר של בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה והקמת כוח אווירי (עדיין מחתרתי) שהיווה יחידה צבאית קבועה ועצמאית. על אף הגידול האדיר בתשתית התעופה בארץ ישראל, הכוח האווירי העברי עדיין היה בראשיתו לא משמעותי. היו לו מעט מטוסים ומטוסים קלים בלבד, לטייסיו לא היה כל ניסיון קרבי, לא הוקם עוד מטה של זרוע האוויר, תקציב מסודר עבור מחלקת הטיס וככלל האווירייה העברית לא נבנה והיא עדיין הייתה כוח מחתרתי שלא יכול לזקוף ראש.

היחידות האוויריות בהגנה ובפלמ"ח בשלהי שנות ה-30 ובראשית שנות ה-40 של המאה ה-20 עריכה

ב-20 ביולי 1939 הסתיים קורס הטיס הראשון של ארגון ההגנה, אך בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר אותה שנה הופסקו הקורסים, והם חזרו לפעילות רק ארבע שנים אחר כך ב-1943.[4]

הקמת המחלקה עריכה

הפלמ"ח הוקם ב-15 במאי 1941, בחסות הבריטים וארגון ההגנה. מטרתו של הפלמ"ח הייתה להפעיל מלחמת גרילה אם וכאשר ייכנסו הגרמנים לארץ ישראל, עלתה גם שאלת התעופה הביטחונית. בשנת 1942 התאספו מספר "משוגעים לתעופה" שהיו חברי הפלמ"ח בקיבוץ שריד ותכננו את הקמתה של מחלקה שתקיים קורסי דאייה וטיסה. החברים שנאספו בקיבוץ שריד נאלצו בתקופה שלאחר מכן להתנדב לצבא הבריטי נוכח התקרבות החזית הצפון-אפריקאית לארץ ישראל, והתכנון לא נשא פרי.

הבריטים ביקשו שמדריכי דאייה יועמדו לרשות טייסיהם במרץ 1943. ובאביב אותה שנה נענה הפלמ"ח לבקשתם.[9]

עם התרחקות החזית מארץ ישראל לאחר קרב אל-עלמיין השני ב-1942 החל הפלמ"ח להגדיר את מטרתו מחדש. בתהליך עיצובו ככוח המגויס של ארגון ההגנה ניתן גם מקום לשאלת התעופה. במאי 1943 נערכה פגישה בין יגאל אלון, ממפקדי הפלמ"ח, לבין ישראל גלילי ואליהו גולומב, שעמדו בראש המטה הארצי של ההגנה (גוף מדיני שקישר בין מחלקת הביטחון של הסוכנות היהודית לבין המטה הכללי של ההגנה), שבה סוכם כי הפלמ"ח יוכל לפתוח קורסי דאייה וטיס בתנאי שלא יידרש לכך סיוע כספי של ההגנה. המימון בא מחברי הפלמ"ח עצמם שביקשו להשתתף בבניין כוח המגן העברי במקצועות התעופה - לפי המשטר הקפדני של "עבודה ואימונים" שאפיין את הכוח המגויס של ההגנה, עבדו אותם "משוגעים לתעופה" במשך תשעה חודשים רצופים בקיבוץ משמר העמק, וזאת כדי לממן את קורס הדאייה שלהם.

הקמתה של מחלקת הטיס לא נעשתה על ידי מפקדי הכוחות וקובעי המדיניות, אלא דווקא "מלמטה" - על ידי "המשוגעים לתעופה", אותם ארץ-ישראלים שהתגייסו לשורות ההגנה ורצו לממש את חזונם להקים כוח אווירי עברי. בניגוד לפעולה בזרוע הים, למשל, שנתפשה כחיונית בתקופת המלחמה לשם הצלת יהודי אירופה, הפעולה בזרוע האוויר נתפשה כנספח לכוחות החיוניים וככוח שולי בחשיבותו.

הכשרת טייסים והתגבשות המחלקה עריכה

 
פנחס בן-פורת (פיניה), מפקדה הראשון של מחלקת הטיס
 
סיוע אווירי של טייסי מחלקת הטיס בנגב, 1948
 
אנשי מחלקת הטיס של הפלמ"ח מתאמנים בנען, 1945, ארכיון ההגנה

על מנת שיוכלו לממן את חייהם ואימוניהם, המשתתפים עבדו במשק במהלך לימודי הטיס. בתחילה למדו משתתפי המחנה דאייה, אשר התקיימו בחורשת כפר ילדים שממוקמת סמוך לגבעת המורה שליד עפולה. לאחר שהסתיימו לימודי הדאייה הם למדו טיס מוטורי.[10] לאחר סיום מחנה הדאייה 26 דואים זכו בדרגה א', מתוכם 12 אנשי פלמ״ח. ואילו 12 דואים זכו בדרגה א', מתוכם 11 היו אנשי פלמ״ח אשר החזיקו בדרגה א' עוד לפני כן.[11]

בעקבות דרישתם של חברי הפלמ"ח אשר סיימו לימודי דאייה, הורכבה במסגרת הפלמ"ח קבוצת דואים אשר קובצו מכל פלוגותיו של הפלמ"ח. לקבוצה קראו בשם המוסווה "סניף הגליל התחתון של הקלוב הארץ-ישראלי לתעופה".[12]

לבסוף החליטו מפקדי הפלמ"ח שטייסיו יצורפו למחלקת הסיירים של הפלמ"ח. אך רק לאחר מאבק עיקש של הטייסים הוקמה המחלקה.[13] החל מ-1943 רוכזה כל פעילות הקלוב הארץ-ישראלי לתעופה על ידי המחלקה.[14]

המחלקה עריכה

בראשיתה, מחלקת הטיס לא הייתה יחידה אווירית קבועה, ומשתתפי מחנה הדאייה פוזרו בין פלוגות הפלמ"ח השונות עם סיומו. לאחר שמשתתפי קורס הדאייה סוננו באופן קפדני נבחרו ארבעה מצטיינים: ששון נוביק, משה פלדמן, יעקב בן חיים (בלק) ופרץ גרוסר, אשר בדצמבר 1943 חנכו את קורס הטיס הראשון של הפלמ"ח שנערך בשדה התעופה ברמלה בחסות חברת אווירון. בסך הכל, 25 מטייסי המחלקה אומנו בבית הספר לתעופה של אווירון.[15]

הארבעה שנבחרו התחילו את הקורס המוטורי ברמלה, בתחילה לימד אותם טייס בריטי. אחר כך הוחלף בתפקיד על ידי ארנסט רפופורט, שפרש לאחר מכן בגלל שלא היה בעל הסמכה לכך. בעקבות זאת הופסק הקורס למשך זמן בלתי מוגבל עד שחזר לארץ עמנואל צוקרברג ולימד את הארבעה. אימוני הטיס בקורס הראשון כללו בסה"כ 25 שעות טיסה.[1]

ביולי 1944 החל קורס הטיס השני, שהסתיים חמישה חודשים אחר כך בדצמבר אותה שנה.[16]

בתחילתה, אנשי מחלקת הטיס ליוו מחלקות שיצאו למסעות רגליים במדבר יהודה ובנגב, שמרו על קשר עימן באמצעות הצנחת ציוד, דואר והוראות להמשך פעילות, צילמו מהאוויר כפרים ערביים, ורשמו מקומות מתאימים ליד נקודות רחוקות שישמשו כמנחתים בזמן חירום.

לאחר לחץ שהופעל על המפקדים בפלמ"ח על ידי הדואים במחלקה, הביא יגאל אלון את נושא מחלקת הטיס לדיון במפקדה הארצית. אנשי ההגנה הסכימו לפתוח בפעילות הדרכה, אך ללא כל עזרה כספית מצדם.

בתום שני הקורסים של טיס מוטורי, הוחלט על הקמת מחלקת טיס שתעבוד ותתאמן כמחלקה רגילה, ובתוך מסגרת האימונים יטוסו אנשי המחלקה מספר בולט של שעות טיסה. בראשית 1945 צורפו בוגרי קורסי הטיס והדאייה למחלקת הסיירים תחת פיקודו של חיים בר.[16][17]

בדיונים שהתקיימו לגבי ייעודם של טייסי הפלמ"ח, היו שסברו כי יש לנצל את ימי האימונים שלהם על מנת לשפר את רמת הטיסה שלהם, אך המצב והתקציב המצומצם בארץ ישראל גרמו להעסקתם בפעילות מבצעית, אך לבסוף החליט יגאל אלון, אשר ניהל את שיחות הפשרה עמם, להעביר את הטייסים למחלקה אחרת ששכנה בקיבוץ נען,[18] הקיבוץ יהפוך לימים לבסיס הקבע של המחלקה.[19]

במשך חודש במהלך התקופה בה שהתה המחלקה במשמר העמק עסקו טייסיה בלימודי טייס תאורטיים. את אימוניה העיקריים הקדישה המחלקה לסיורים ולניווטים רגליים, בעקבות המחסור באווירונים וההגבלות התקציביות.[20]

חברי המחלקה חזרו לקיבוץ נען באפריל 1945, ומאז קיימה פעילות תעופה תקינה. המחלקה מנתה אז 17 איש. שלמה מילר פיקד על מחלקת הטיס באותה עת.[20] בין קיבוץ נען למחלקת הטיס נחתם חוזה שהתקבל בין הקיבוצים ויחידות הפלמ״ח.[21] לאחר מכן שלמה מילר מונה למפקדה הראשון של מחלקת הטיס של הפלמ״ח בנען.[22]

נוסף על היותו של קיבוץ נען כבסיס המחלקה למשך תקופת מסוימת, תוכננו בו גם משימות הסיור והצילומים האוויריים, שבמסגרתם נוצר קשר עם מחלקות הפלמ״ח עם יישובים מרוחקים והטלת אספקה מן האוויר. טייסי המחלקה היו פעילים בסליק ליצור אמל״ח. שניים מהם, פופקו וורטהיימר, עסקו בפיתוח אמצעי לחימה עבור ארגון ההגנה. אליהם הצטרף מעפיל שהיה מומחה לרקטות לטענתו מברית המועצות, השלושה ניסו לבנות קטיושה ארץ-ישראלית, אך ללא הצלחה.[23]

חלק מחברי מחלקת הטיס אף השתתפו בפעולות בתקופת המאבק נגד הבריטים לקראת הקמת מדינת ישראל. במהלך השבת השחורה ביוני 1946 נעצרו נכלאו כל טייסי המחלקה. לאחר ששוחררו בשלהי 1946, יעקב בן-חיים פיקד על המחלקה.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1945 הטיסו טייסי המחלקה טיסות סיור של חברת אווירון.[24]

ב-25-24 במרץ 1946 השתתפו חלק מחברי המחלקה בליל וינגייט, שהיה לאחת מהפעולות הגדולות של תנועת המרי העברי.[25]

ב-26 בינואר 1947 ביצעה המחלקה בפעם הראשונה טיסת צניחה, בטיסה זו השתתפו שני מטוסים, את המטוס הראשון ניווטו יעקב בן-חיים (בלק) וגבריאל רפפורט, ואת השני הטיסו שני טייסים אחרים מהמחלקה.[26]

בפברואר 1947 הציע ממלא מקום ראש המפקדה הארצית של ההגנה זאב שפר שהמחלקה צריכה לפעול באופן עצמאי, ולא תפוקח על ידי חברת "אווירון".[27]

באפריל 1947 נרכשו שני מטוסי טייגר מות', אשר הגיעו דרך הים התיכון והורכבו במוסך חברת "אווירון".[27] ב-30 באוקטובר אותה שנה, כמה ימים לפני שילובה בשירות האוויר, נערך טקס חנוכת המטוסים והם הועמדו לרשות המחלקה באופן מיידי והיא השתמשה בהם לצורך טיסות צילום מעבר לגבולות המנדט ולאימוני טיסה.[28] ביוני 1947 מונה יצחק בודניק (יבנה) לפקד על המחלקה.[20]

במהלך פעילותה של מחלקת הטיס הצליחו כ-25 מבין דואיה לקבל רישיונות טיס אזרחיים.[19]

בשנת 1947 תוכנן שטייסי המחלקה יוכשרו על מנת שיוכלו לקבל רישיון טייס מסחרי אנגלי. שמונה טייסים מהמחלקה רוכזו ללימודי קרקע. אך ב-30 בנובמבר 1947 פרצה מלחמת העצמאות, מה שמנע את יציאתם לטיסות ולמבחנים בבריטניה. ערב מלחמת העצמאות, מטה הפלמ"ח הצליח לארגן לשניים מטייסי המחלקה השתלמות מקצועית באירופה, אולם לאחר תחילת הקרבות במלחמה נאלצו שני הטייסים לוותר על המשך לימודיהם והצטרפו לחבריהם מהמחלקה בארץ. בנובמבר 1947 צורפה מחלקת הטייס לשירות האוויר, שהוקם במסגרת ההגנה.[20]

לאחר הקמת צה"ל ופירוק ארגון ההגנה ושירות האוויר ב-28 במאי 1948, המשיכו טייסי המחלקה בתור טייסים, הפעם בחיל האוויר הישראלי. מרביתם שימשו כמפקדי טייסות, כטייסים בחברות תעופה וחלקם פרשו מטיס ופנו לתחומים אחרים.

פעילותה המבצעית של מחלקת הטיס עריכה

פעילותה המבצעית של מחלקת הטיס החלה בסוף 1946 ונמשכה עד מלחמת העצמאות, טייסי המחלקה מילאו תפקידים אשר תרמו ליכולת הלחימה של הפלמ"ח בפרט ושל ההגנה בכלל, בין היתר, הם ביצעו צילומי אוויר למטרת איסוף מודיעין, שימשו כחולייה מקשרת בין מטה הפלמ"ח לבין יחידות החטיבה, איתרו שדות נחיתה טבעיים, עזרו בפעולות מבצעיות, סיפקו תחמושת, כלי נשק, מזון ותרופות ליישובים מבוצרים והעבירו מודיעין קרבי בזמן אמת.[29] פעילותה המבצעית של המחלקה עסקה גם בעיקר בתצפיות, צילומים, סיורים וקישורים אוויריים.[20]

אנשי מחלקת הטיס ליוו מחלקות שיצאו למסעות רגליים במדבר יהודה ובנגב, שמרו על קשר עימן באמצעות הצנחת ציוד, דואר והוראות להמשך פעילות, צילמו מהאוויר כפרים ערביים, ורשמו מקומות מתאימים ליד נקודות רחוקות שישמשו כמנחתים בזמן חירום. המחלקה ניסתה לראשונה לצלם ממטוסים החל מ-1945.[30] הטיסות בוצעו לרוב במטוסי טיילורקרפט. המצלמות והסרטים סופקו על ידי מחלקת התכנון של ארגון ההגנה.[31] לאחר סיום כל טיסת צילום הטילו הטייסים את סרטי הצילום מעל קיבוץ נען במקום ובזמן אשר תואמו מראש. טייס שנבחר מהמחלקה אסף את הסרטים, מסרם וקיבל משימות והדרכות לצילומי מטרות נוספות.[32]

פירוק המחלקה עריכה

מחלקת הטיס פורקה בנובמבר 1947 ובאותו חודש שולבה בשירות האוויר של ההגנה, במאי 1948 פורק ארגון ההגנה ויחד איתו גם שירות האוויר, והוקם צבא הגנה לישראל. מרבית מטייסי המחלקה פרשו מטיס, והיתר שירתו בחיל האוויר ולאחר שירותם הצבאי שימשו חלקם כטייסים בחברות תעופה.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 מרום (2005), עמ' 45.
  2. ^ הוקם צבא-ההגנה לישראל, דבר, 28 במאי 1948
  3. ^ 1 2 מחלקת הטיס, באתר הפלמ"ח
  4. ^ 1 2 שלום (1999), עמ' 67.
  5. ^ מחלקת הטיס של הפלמ"ח, באתר הפלמ"ח
  6. ^ אמבר ואחרים (1997), עמ' 77.
  7. ^ 1 2 3 מרום (2005), עמ' 9–11.
  8. ^ מרום (2005), עמ' 15.
  9. ^ מרום (2005), עמ' 20.
  10. ^ מרום (2005), עמ' 5.
  11. ^ מרום (2005), עמ' 32.
  12. ^ שחן (1966), עמ' 49.
  13. ^ שלום (1999), עמ' 68.
  14. ^ שחן (1966), עמ' 31.
  15. ^ שחן (1966), עמ' 60.
  16. ^ 1 2 מרום (2005), עמ' 46.
  17. ^ אמבר ואחרים (1997), עמ' 85.
  18. ^ מרום (2005), עמ' 48.
  19. ^ 1 2 שחן (1966), עמ' 50.
  20. ^ 1 2 3 4 5 מחלקת הטיס של הפלמ"ח - התבססות, באתר הפלמ"ח
  21. ^ מרום (2005), עמ' 53.
  22. ^ מרום (2005), עמ' 55.
  23. ^ מרום (2005), עמ' 56.
  24. ^ שלום (1999), עמ' 74.
  25. ^ מרום (2005), עמ' 75.
  26. ^ מרום (2005), עמ' 81.
  27. ^ 1 2 אמבר ואחרים (1997), עמ' 94.
  28. ^ אמבר ואחרים (1997), עמ' 95.
  29. ^ מחלקת הטיס של הפלמ"ח - תחומי פעילות, באתר הפלמ"ח
  30. ^ מרום (2005), עמ' 92.
  31. ^ מרום (2005), עמ' 93.
  32. ^ מרום (2005), עמ' 94.