חישוב הקץ
ביהדות, חישוב הקץ או חישובי קיצים הוא חישוב מועד קץ הגלות ותחילת הגאולה, ימות המשיח, תחיית המתים או אחרית הימים.
החישובים לרוב מתבססים על שני מקורות עיקריים:
- ספר דניאל שבו כלולים חישובי קיצים סתומים למדי. דניאל עצמו מתואר כמי שעסוק בחישובי מועד הגאולה, אולם הוא שוגה בהם והמלאך גבריאל נדרש להופיע כדי לתקן אותו.
- ברייתא תנאית על כך שהעולם קיים ששת אלפים שנה, ויחרב באלף השביעי.
במהלך הדורות נמתחה ביקורת על מעשי חישוב הקץ בקרב אמוראים ורבנים, עקב כישלונות החיזוי שגרמו להחלשת האמונה בבואו של המשיח.[1]
מחשבי קיצין בהיסטוריה עריכה
מאז נכתב ספר דניאל, רבים עסקו בחישובי קיצים על בסיס המספרים שניתנו בו. נימוקים רבים ניתנו כדי להסביר מדוע חישוב הקץ מותר ואפשרי, על מנת לדחות את התנגדות חלק מהאמוראים לכך.[2]
בימי המשנה והתלמוד עריכה
על תקופת התנאים יש מספר רמזים לחישובי קץ, אך מאמריהם הגיעו לידינו משובשים כנראה.[3] הטעות המפורסמת מימיהם קשורה במרד בר כוכבא, שעליו רבי עקיבא קרא מפורשות, "זה הוא מלך המשיח!"[4] ודרש את הפסוק "עוד אחת מעט היא"[5] על אותן שנים.[1] טעות מצערת זו עלתה לו בחייו, עם הכנעת המרד.
מדרש תנא דבי אליהו קבע את הקץ לשנת 241 (4,000 לאדם הראשון):
ששת אלפים שנה הוי עלמא: שני אלפים – תוהו, שני אלפים – תורה, שני אלפים – ימות המשיח
האמורא רב שהיה בן אותו דור קבע כי "כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים".[1] באותו דור חי גם רבי יונתן בן אלעזר שבשמו נמסר "תיפח עצמן של מחשבי קיצין"[1]. מאז נהגו להוסיף את מספר השנים שחלפו מאותה שנה:[6][7]
ובעוונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו
רבי חנינא כיהן אז כנשיא, אך קבע את הקץ לשנת 469 ואף המליץ להימנע מהשקעות סמוך לאותה שנה:
אחר ארבע מאות לחורבן הבית, אם יאמר לך אדם: 'קח שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד' – לא תקח!
אמוראים אחרים דיווחו על גילוי אליהו שחזה את הקץ לחמישים השנים שאחרי ד'ר"א (441 לספירה), וכן על מגילה עברית שנמצאה בגנזי האימפריה הרומית שבה נכתב שהעולם יגיע לקיצו בשנת ד'רצ"א (531 לספירה).[1] בהקשר זה נשמרו עדויות על עליות המוניות לירושלים מהתפוצות משנת 438 בעקבות היתר של הקיסרית אודוקיה לעליות הללו[8]; וכן ניסיון המוני לבקוע את הים בקרב יהודי כרתים שהתבצע בראשות משה מכרתים בשנת 440/448. האירועים הסתיימו במפח נפש והתנצרות של רבים. באותה תקופה התקיים גם מרד של ראש הגולה מר זוטרא בשלטון הפרסי, שהוכרע לאחר שבע שנים בתלייתו על גשר מחוזא שעל החידקל. המרד הכושל סימן את סופה של תקופת התלמוד.
לאחר חתימת התלמוד עריכה
מדרש פרקי דרבי אליעזר מתוארך לתחילת התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל, בשל סימנים שונים של אנכרוניזם. שם נכתב כי מלכויות אדום, יוון, פרס וישמעאל ישלטו פחות מאלף שנה.[9] מאותה תקופה הופיע גם מדרש שנקרא "ספר זרובבל" שקבע את סוף הגלות לשנת 1060, וסיפר שכך הכריז המלאך מטטרון.
רב סעדיה גאון (882–942) בהשראת ספר זרובבל חישב שלושה קיצים אפשריים לפי ספר דניאל: שנת 800, שנת 940 ושנת 985. בחישוביו השתמש במילים "בלי ספק", וטען שגם אם היהודים לא יחזרו בתשובה, אלוהים יכריח אותם לחזור בתשובה, לפחות עד הקץ השלישי שחזה.[10] כישלון נבואת רב סעדיה הביא חלק מיהודי תימן לפקפק באמונה.
הרמב"ם (1138–1204) באיגרת תימן שנכתבה בשנת 1173, ניסה לענות ליהודי הקהילה על שאלתם בטענה כי אף אחד לא יודע באמת את הקץ, ורב סעדיה עשה זאת רק כדי לחזק את אנשי דורו. אבל בתפנית מפתיעה הרמב"ם עצמו באותו מכתב ממש מוסר "קבלה" מאבותיו על שנת 1216 (ד'תתקע"ו), שבה תחזור הנבואה. הוא נחרץ אפילו יותר מרב סעדיה: ”ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת משיח... זהו יותר אמתי מכל חשבון שנאמר בשום קץ”.[11]
רש"י (1040–1105) בפירושו לספר דניאל חישב כי מועד ביאת מלך המשיח יהיה בשנת 1354, ולאחר מכן יסתתר ל-45 שנה עד 1399. הוא הסתמך בין היתר על חישובי רב סעדיה גאון וטען שמאחר שהתאריך שלו חלף, ניתן לפרש את חישובו מחדש, והביא ראיות לטענתו כי "אמת היא".[12]
רמב"ן (1194–1270) ואחריו רבינו בחיי בן אשר (1255–1340) קבעו שניהם את שנת 1358 כשנה האחרונה, שתתחיל את 45 שנות הגאולה. הרמב"ן תירץ את הפרת האיסור על חישוב הקץ כי אולי "אנחנו קרובים לו באמת". רבינו בחיי היה נחרץ יותר וקבע כי "אי אפשר להתרחק בשום פנים מקס"ג ואילך" שהיא השנה שבה יושלם תהליך הגאולה. שניהם ניסו לשלב בין חישוב 'ששת אלפי השנים' לבין חישובי ספר דניאל.[13]
תאריכי ספר הזוהר עריכה
בספר הזוהר, שהחל להתפרסם בשנות ה-80 של המאה ה-13 (דהיינו סביב 1280), נכתבה תחזית מפורשת ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים על שלושה שלבים בתהליך הגאולה. השלב הראשון בשנת 1306 (ה'ס"ו), שעליה נכתב:
בשישים ושש (באלף השישי) יתגלה מלך המשיח בארץ הגליל
השלב השני הוא שנת 1648 (ה'ת"ח) שבה תהיה תחיית המתים:
שבאלף השישי לזמן ארבע מאות ושמונה שנים ממנו, יהיו עומדים כל שוכני עפר בעמידתם
השלב השלישי לפי ספר הזוהר הוא בשנת 1840 (ה'ת"ר) שבה ייפתחו "שערי החוכמה העליונה".
ובשש מאות שנה ל(אלף ה)שישי ייפתחו שערי החוכמה העליונה
האכזבות בשנים הללו, בפרט האחרונה שבהן, גרמו להתנצרויות המוניות בקרב יהודים.[14]
לאחר גירוש ספרד עריכה
לדעת אברהם בן אליעזר הלוי, בן המאה ה-16, שנת 1522 תהיה שנת הפקידה, היא הגאולה השנייה מארבע הגאולות, ושנת 1530 תהיה שנת הגאולה הסופית. את אמונתו זו פרסם במכתבים רבים ששיגר לאיטליה, ובשנת ה'ר"ע בהיותו בקושטא אף הדפיס ספר בשם "מִשְׁרֵא קטרין" (בתרגום חופשי "מתיר קשרים", ע"פ דניאל, ה', ט"ז), העוסק בחישוב הקץ האמור בספר דניאל. במקום אחר כתב שהגאולה תהיה בשנת ה'רפ"ד (1524). רבי אברהם נפטר בשנת 1530 או 1535, בשנת הקץ האחרונה לדעתו או אחריה.
שלמה מולכו, בן המאה ה-16, חישב את הקץ, וחזה כי המשיח יבוא בשנת 1540. מולכו הועלה על המוקד שמונה שנים קודם למועד שחזה, ולא ראה בהתבדות תחזיתו.
דון יצחק אברבנאל (1437–1508) חווה את גירוש ספרד בהיותו בן 55. מספר שנים לאחר מכן הוא חישב את סוף הגלות בספרו 'מעייני הישועה', "כפי העיון האמיתי בפסוקים" כדבריו, לשנת 1503 (ה'רס"ג), ולטענתו לא יאוחר משנת 1533 (ה'רצ"ג).[15] בדומה לרמב"ן, גם לדעתו מותר לחשב את הקץ כי "זמן קץ הגלות סתום וחתום הוא בהימשך הגלות, אבל יבינוה משכילים בסוף הגלות ובעת הגאולה. ולדעתי זמן הגאולה הנה בא ואנחנו היום בסוף הגלות והתשועה קרובה לבוא".[16]
בהמשך לתחזיות הזוהר, רבי אברהם אזולאי (1570–1643) בספרו "חסד לאברהם" חזה כי תחיית המתים תתקיים 3 פעמים: תחילה המתים בארץ ישראל, אחריהם היהודים בחו"ל ולבסוף הגויים בכל העולם. התחיה השלישית לטענתו תהיה בשנת 2000 (ה'תש"ס).[17] הוא מביא גם בפירושו על הזוהר "אור החמה" מסורת מהרמ"ק על שנת 2040 כתאריך מקסימום של אחרית הימים: "ולא ימשך אלא עד ת"ת לאלף הששי לתחיית המתים. ויקדם הגאולה מה שיקדם".[18]
רבי חיים בן עטר (1696–1743) מחבר האור החיים, החל בפרסום פירושו על התורה בסוף שנת 1740, ובו חישוב הקץ לאותה שנה (ה'ת"ק). בפירוש על הפסוק "כל הלילה עד הבוקר", הוא מסביר כי יממה של האל היא אלף שנה, ובשנת ה'ת"ק מפציע ה'בוקר' האחרון בששת אלפי שנות העולם.[19] במקום אחר כתב ברמז "משיח ה' שמו חיים".[20] באותה שנה החל בהכנות לעלות לארץ ישראל, אך לאחר הגיעו נפטר בשנת 1743. חישוב מפורט לאותה שנה פרסם גם רבי יצחק קנטריני בספרו עת קץ, כבר בשנת ה'ת"ע (1710).
הגאון מווילנה (1720–1797) ותלמידיו ראו בפסוק משיר השירים "קול התֹר נשמע בארצנו" (ב', י"ב) רמז לגאולה, ומתוך כך קבעו כי החל משנת ה'ת"ר (1840) זו תקופת אתחלתא דגאולה ועלו לארץ ישראל. בספר קול התור מנומק ההיתר שהורו לעצמם לחשב את הקץ: "מה שהזהירו ואסרו חז"ל שלא יחשבו את הקץ, הכוונה על מחשבי קצים גרידא בלי המעשים של איתערותא דלתתא משום שאינם מתחשבים עם האתחלתא דגאולה הבאה על ידי משיח הראשון- משיח בן יוסף".[21]
רבי שניאור זלמן מלאדי (1745–1812) בעל ה"תניא", טען כי הקץ יגיע בשנת 1843 (ה'תר"ג), ודרש זאת על פי מספר ווי העמודים שהיו במשכן.[22] בחסידות חב"ד אחריו הסבירו הרבה מכשלונות חישובי הקץ כהתגשמות שלבים שונים של הפצת תורת החסידות.[23]
רבי משה טייטלבוים (1758–1841) בכתב היד של ספרו "ישמח משה" כתב כי הגואל יבוא במאה השישית באלף השישי ליצירה (בין 1740 ל-1840 לספירה), בשנה שישית, ורק העשור איננו ידוע: ”וא"ו היינו באלף הששי, ובמאה הששית, ובשנה הששית לאיזה עשירית באותו המאה. והעשירית נעלם” מאחר שקטע זה נדפס לאחר תום המאה השישית (לספירה העברית), בשנת תרי"א, סימן העורך, בנו האדמו"ר בעל "ייטב לב" סוגריים למחיקה, ובמקום זאת כתב: "והזמן בפרטיות באותו אלף נעלם".[24]
החתם סופר (1762–1839) קבע כי הרמב"ן בחישוביו לפניו "טעה טעות גדול" ו"שכח" שאלף שנה הם יממה אלוהית שכוללת בתחילתה גם 500 שנות לילה, והקץ אמור להגיע לפחות בשנת 1790 (ה'תק"ן).[25] בשנת 1836 בהיותו בן 74 כתב כי כשם שמשה רבינו לא ידע שהוא הגואל עד גיל 80, כך גם הגואל האחרון לא יידע כי הוא המשיח עד העת היעודה.[26]
רבי יצחק אייזיק ספרין, האדמו"ר מקומרנו (1806–1874) כתב בפירושו לזוהר כי שנת 1900 (ה'תר"ס) תהיה "עת קץ", וקבע כי "הכל יהיה בלי שום שינוי!", ולאחר מכן כפי שכתב רבי אברהם אזולאי לפניו, ב-2000 (ה'תש"ס) יהיה יום הדין הגדול והנורא.[27]
המלבי"ם (1809–1879) תיארך את הקץ לשנת 1913 (ה'תרע"ג), כאשר בשנת 1925 יתחילו לבנות את המקדש וב-1928 (ה'תרפ"ח) יחנכו אותו. לטענתו, בחישוב שלו מתכנסים כל המספרים בספר דניאל. ובלשונו:
כי צמיחת קרן בית דוד ובנין המקדש וכל יעודי הנביאים יתקיימו בפעם אחת, ואורם תזרח מן שנת ה'תרע"ג עד שנת ה'תרפ"ח, שאז כבר יהיה המקדש על מכונו.
רבי אברהם יעלין, בן המאה ה-19 והמאה ה-20, בספרו "גאולת ישראל" (שנכתב בשנת תרפ"ח), מוכיח כי התחלת הציונות היא קץ הגאולה בעזרת חישובי קיצים ע"פ ספר הזוהר, דעת הגר"א ועל פי ספר דניאל ופירוש המלבי"ם. בחישובו, מביא הרב יעלין תאריכים רבים, בהם מתרחשים שלבים בגאולה, חלקם זמנים שעברו וחלקם זמנים עתידיים. אחד התאריכים שהוא מציב לגמר הגאולה הוא בשנת ה'תש"ח, אולם בחודש טבת.[28]
הרב חיים דוד הלוי, הרב הראשי של תל אביב בשנים 1974–1997, עסק בחישובי קיצין וחזה שבסביבות שנת 1990 יתחיל עידן גאולה חדש.
דוגמה מודרנית לחישוב קיצין היא החישוב המבוסס על דברי הגמרא, "שית אלפי שנין הווי עלמא וחד חרוב" (ששת אלפי שנים יתקיים העולם, ואלף אחד יהיה חרב). על פי החישוב המקובל ביהדות לראשית העולם, ששת אלפי שנים יסתיימו בשנת ו' אלפים המקבילה לשנה הלועזית 2240.
התנגדות לחישוב הקץ עריכה
דעתו של האמורא רבי יונתן לא הייתה נוחה מפעילותם של מחשבי קצין, ונאמר בשמו ”תיפח עצמן של מחשבי קיצין”. בתלמוד מנמקים זאת: "שהיו אומרים כיוון שהגיע את הקץ ולא בא - שוב אינו בא".[1]
במסכת סנהדרין מסופר על יחסו של רבי זירא למחשבי קיצין:
"כמו שאצל רבי זירא, שכאשר הוא היה מוצא תלמידי חכמים העוסקים בחישוב הקץ הוא היה אומר להם: בבקשה, אני מבקש מכם שלא להרחיק אותו (את הקץ), שכן כתוב בברייתא: "שלושה באים כשלא חושבים עליהם, ואלו הם: משיח, מציאה ועקרב".
רבי זירא הצביע על העובדה שחלק מהותי מהקץ הוא היותו בלתי ידוע ובלתי צפוי, ולכן עצם פעולת חישוב הקץ מרחיקה אותו: ברגע שהקץ מתגלה, מיד הוא בטל ונדחה למועד בלתי ידוע אחר.
במסכת דרך ארץ רבה[29] נאמר: "רבי יוסי אומר, הנותן את הקץ אין לו חלק לעולם הבא".
הרמב"ם, באיגרת תימן שלו, קובע: "עליך לדעת שהקץ על דרך האמת לא ייתכן לשום אדם לדעת אותו לעולם".
מהר"ל מפראג ניסה להסביר את הפער בין הביקורת על חישוב הקץ לבין העובדה שחכמים רבים חישבו אותו, בכך שהם חישבו רק את ה"זמן המוכן" לגאולה, ולא את הזמן הוודאי:
תדע כי כל מה שאמרו חכמים בענין הקץ, לא שהיו גוזרים שכך יהיה בודאי באותו זמן ובאותו שעה, רק שגילה לנו זמן מוכן שראוי שיהיה בו הקץ. ועד אותו הזמן אין ראוי שיהיה הקץ כלל, עד אותו זמן שהוא מוכן. אבל לא באו לומר שהזמן והקץ הוא בודאי באותו זמן, שדבר זה אי אפשר כמו שהתבאר, שהקץ הוא מן הדברים הנעלמים, אשר אי אפשר שיהיה נגלה בבירור.
— מהר"ל, נצח ישראל מד
לקריאה נוספת עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- חישוב קיצין לאור ההלכה מאת פרופ' ישראל תא-שמע
- איגרת תימן של הרמב"ם, באתר "דעת"
- הרב יהודה חיון, איסור חישוב הקץ
- קץ הימים, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 6 תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ז, עמוד ב'
- ^ ספר הגאולה עמוד ס"ב.
- ^ אבא הלל סילבר, A history of messianic speculation in israel, 1927, עמ' 14
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה', "דֵּין הוּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא"
- ^ ספר חגי, פרק ב', פסוק ו'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ט', עמוד א'
- ^ תנא דבי אליהו רבה, ב א, רבינו חננאל, מסכת עבודה זרה, דף ט', עמוד א', ד"ה תנא דבי אליהו
- ^ ראובן קיפרווסר וסרג' רוזר, ארץ הקודש ותושביה בסיפורי מסעות של הנזיר בר צומא, קתדרה 148, תמוז תשע"ג
- ^ פרקי דרבי אליעזר, כח ח "יום אחד מיומו של הקב"ה"
- ^ ספר האמונות והדעות, מאמר שמיני, פרקים ג-ד
- ^ רמב"ם, איגרות הרמב"ם, איגרת תימן יב
- ^ רש"י, ספר דניאל, פרק ז', פסוק כ"ה, רש"י, ספר דניאל, פרק ח', פסוק י"ד
- ^ רבינו בחיי ורמב"ן, ספר בראשית, פרק ב', פסוק ג'. רמב"ן גם כתב זאת בספר הגאולה, עמ' כט
- ^ ישראל שפירא, הבטחת השווא למשיח, האכזבה וההתנצרות, באתר כיכר השבת
- ^ דון יצחק אברבנאל, מעייני הישועה, מעיין ח תמר י
- ^ ישעיהו ליבוביץ, הגאולה ואחרית הימים אצל אברבנאל
- ^ אברהם אזולאי, חסד לאברהם, אבן שתיה, עין הקורא נט ה
- ^ אברהם אזולאי, אור החמה על ספר הזוהר, ב יז א
- ^ אור החיים, ספר ויקרא, פרק ו', פסוק ב'
- ^ אור החיים, ספר דברים, פרק ט"ו, פסוק ז'
- ^ משום כך דברו חז"ל על 'תיפח רוחם של מחשבי קיצין' או 'תיפח עצמן (עצמותיהם) של מחשבי קיצין' בש"ס דסנהדרין (צז,ב) כי הלשון 'עצמותיהם' מורה על פי הגר"א כי הם החוטאים נגד "עצמות יוסף", שבזה צפון סוד משיח בן יוסף בפסוק "ויקח משה את עצמות יוסף עמו".
- ^ מאמרי אדמו"ר הזקן, פרשיות התורה ומועדים, כרך א, עמ' תכ"ג
- ^ וראה מאמרי אדה"ז הקצרים ע' שנה-ו מדוע לא התגשמו בפועל קיצים אלו.
- ^ מכירה פומבית: כתב-יד, חישוב הקץ שכתב ה"ישמח משה", אך הושמט ושונה בדפוס על ידי נכדו העורך האדמו"ר בעל ה"ייטב לב" מסיגט. וראו גם משה טייטלבוים מאוהעל, ישמח משה, פרשת כי תישא, ד"ה "ועוד אמרתי", טקסט דיגיטלי באתר ספריא
- ^ שו"ת חתם סופר, ליקוטי שו"ת, ס"א, ח
- ^ משה סופר, שו"ת חתם סופר, ליקוטי שו"ת צ"ח, טקסט דיגיטלי באתר ספריא
- ^ פירוש זוהר חי על וירא, דף קי"ט
- ^ גאולת ישראל - ילין, אברהם
- ^ פרק ט'