מיה ארבטובה
מִיָּה אַרְבָּטוֹבָה-גוֹלַנד (4 במרץ 1911 – 22 במרץ[1] 1990) הייתה רקדנית וכוריאוגרפית ישראלית. ארבטובה נחשבת לחלוצה בכל הקשור להוראה של הבלט הקלאסי בישראל.
 | |
| לידה |
4 במרץ 1911 דריבין, בלארוס  |
|---|---|
| פטירה |
1990 (בגיל 78 בערך) תל אביב-יפו, ישראל |
| שם לידה |
Mia Hirshwald |
| מדינה |
ישראל |
| מקום קבורה |
בית העלמין ירקון |
| מעסיק |
האופרה הלאומית של לטביה |
| בן או בת זוג |
יוסף גולנד |
  | |
ביוגרפיה עריכה
נעורים, לימודים וראשית קריירה עריכה
מיה ארבטובה נולדה ב-1911 בשם מיה הירשוַולד בעיירה דריבין (רו') שבפלך מוהילב שברוסיה (רוסיה הלבנה), הצעירה משלוש בנותיהם של צילה לבית שמוּליאן וזאב הירשוולד, כימאי ופעיל ציוני.
אביה פנה אל הרצל בשאלה אם כדאי לו לעלות לארץ ולהתיישב בה, והרצל ענה שעוד מוקדם ויש לחכות. לאחר מלחמת האזרחים ברוסיה ומהפכת אוקטובר השתקעה המשפחה בריגה בירת לטביה, שם המשיכה מיה את לימודיה.
משיכתה לבלט התעוררה כבר בילדות, אך רק בגיל 15 החלה בלימודי בלט, כיוון שהוריה התנגדו שתלמד בלט, אולם התרצו כאשר גילו את כשרונה בתחום. היא החלה ללמוד אצל אלכסנדרה פיודורובה, הבלרינה הראשית והכוריאוגרפית של האופרה הממלכתית, שהייתה בעלת שם בתחומה עוד בסנקט פטרבורג הצארית. לאחר שנת לימודים אצלה החלה ארבטובה להופיע בלהקת הבלט של האופרה, ובהמשך גם כסולנית, וקצרה שבחים מן הביקורת. בעת הופעתה כסולנית זכתה לעבוד עם מיכאיל פוקין, רקדן וכוריאוגרף בולט.
ככל הנראה בתקופה זו אימצה את שם הבמה 'ארבטובה' (שאותו בחרה בעקבות שמו של רקדן שהיה אהוב עליה, ארבטוב).
אולם כיהודייה היחידה בלהקה, סבלה מהתנכלויות חברותיה והעדיפה לעזוב את האופרה של ריגה ולצאת לסיבוב הופעות באירופה, וב-1934 הגיעה בעקבות הזמנתו של משה הופנקו גם לארץ ישראל. את כוונתה להשתקע בארץ דחתה עד שיבשילו התנאים לטיפוח אמנות הבלט ובינתיים המשיכה במסעות הופעות באירופה ובארצות הברית, שבמהלכם המשיכה להשתלם בריקוד אצל מורים נודעים.
ב-1933 נישאה לבן-זוגה לריקוד, ולנטין זאגלובסקי. השניים ערכו מסע הופעות בארץ ישראל, באירופה ובארצות הברית. אולם, בתום מסע ההופעות, התגרשו בני הזוג.
עלייה לארץ ישראל וקריירת הוראת בלט עריכה
ארבטובה עלתה לארץ ישראל בשנת 1936.[2]
ב-1938 הופיעה בקפה "סמדר" ושם הכירה את הזמר יוסף גולנד. השניים נישאו בשנת 1943, ובשנת 1953 נולדה בתם היחידה, עפרה.[3] יחד עם מיכאל גור ייסדו קברט בשם "אף-על-פי". היא הצטרפה עם גולנד לאופרה הארצישראלית העממית ושימשה שם כרקדנית וכוריאוגרפית.
בשנת 1943 ייסדה אולפן לבלט קלאסי ברחוב יונה הנביא. לאחר מספר מעברים התקבע הסטודיו בשדרות קרן-קיימת 72 (בימינו שדרות בן-גוריון). בשיאו של הסטודיו למדו בו כ-500 תלמידים והיה בין הבודדים בארץ שצויד ברצפת עץ, בר, מראות ופסנתר. שם טיפחה ארבטובה דור של רקדנים ישראלים, בהם כאלה שעשו להם שם בינלאומי. במקביל פעלה ככוריאוגרפית בתיאטרון "לי-לה-לו" ולאחר סגירתו בתיאטרון-אופרטה "דו-רה-מי". מאמציה לקדם את הבלט הקלאסי בארץ ישראל נתקלו בקשיים רבים, בזלזול ובלגלוג מצד תושבי הארץ, שראו בבלט מן האסכולה הרוסית דבר שאבד עליו הכלח, ואת הערכתם העדיפו להקדיש לגרטרוד קראוס, רקדנית וכוריאוגרפית שעלתה מגרמניה, וייצגה את אסכולת המחול המודרני.
בין שאר הקשיים שנתקלה בהם ארבטובה היה היעדרן של נעלי בלט. כדי להתגבר על קושי זה מצאה סנדלר שהסכים ללמוד איך להתקין נעלי בלט.[4]
בשנות ה-60 כתבה בעיתון הקומוניסטי "קול העם" ביקורות על יצירות מחול.
בין תלמידיה ידועי השם: יונתן כרמון, משה אפרתי, נועה אשכול, רנה שינפלד, ברכה צמח, משה לזרע.
בשנת תשמ"ה-1985, קיבלה את תואר יקירת העיר תל אביב-יפו.
נפטרה בתל אביב, במרץ 1990, בעקבות מחלה ממושכת, והיא בת 79. נקברה בבית העלמין ירקון[1] והותירה אחריה בת.
הנצחתה עריכה
בשנת 1989 הקימו נירה פז, אחת מתלמידותיה הבכירות, יאיר ורדי, (מנכ"ל מרכז סוזן דלל), חזי לסקלי וזהרה סימקינס-מנור את "עמותת מיה ארבטובה לבלט". נירה פז שימשה גם כמנהלת העמותה עד סוף שנת 2009.
ב-2013 הונחה לוחית זיכרון על ביתם של מיה ארבטובה ויוסף גולנד בתל אביב.
לקריאה נוספת עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- דוד תדהר (עורך), "מיה ארבטובה-גולנד", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ו (1955), עמ' 2509
- נירה פז, מיה ארבטובה, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
- מיה ארבטובה, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
- מיה ארבטובה, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
- פרטים על מיה ארבטובה בארכיון רות אשל, בספרייה הלאומית
- מידע על מיה ארבטובה בקטלוג הספרייה הלאומית
- אודות מיה ארבטובה, עמותת תחרות מיה ארבטובה לבלט, באתר "רק לרקוד"
- מיה ארבטובה באתר הבימה
- אריה דוד אריאלי, הבאלט של מיא ארבטובה, דבר, 14 בפברואר 1947
- להקת הבלט של מיא ארבטובה, דבר, 22 ביוני 1951
- חוה נובק, מיה ארבטובה: אף־על־פי, דבר, 23 באוגוסט 1968
- אריה יאס, "אף פעם לא פירגנו לה", מעריב, 3 ביולי 1985, המשך
- רות אשל, מיה ארבטובה, מחול בישראל 11 (1997), 52–53
- גבי אלדור, ספרים: "מלכה בלי ארמון" – מיה ארבטובה – חלוצת הבלט הקלאסי בישראל, מחול עכשיו 13 (דצמבר 2005), עמ' 70–73, באתר "יומני מחול" של רות אשל (ביקורת על ספרה של רִנה שרת, "מלכה בלי ארמון", תל אביב תשס"ה 2005)(הקישור אינו פעיל, 14 באפריל 2019)
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 מיה ארבטובה באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
- ^ לפי האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית
- ^ לפי נירה פז, נישאו השניים ב-1943
- ^ אריה יאס, "אף פעם לא פירגנו לה", מעריב, 3 ביולי 1985.
- ^ ביקורת: גבי אלדור, ספרים: "מלכה בלי ארמון" – מיה ארבטובה – חלוצת הבלט הקלאסי בישראל, מחול עכשיו 13 (דצמבר 2005), עמ' 70–73, באתר "יומני מחול" של רות אשל