תומאס פלהם-הוליס – הבדלי גרסאות

תומאס פלהאם נולד ב[[לונדון]] ב-[[21 ביולי]] [[1693]] כבנו הבכור של תומאס פלהם, ברון פלהם הראשון ושל אשתו השנייה, לידי גרייס הוליס. הוא למד בבית הספר וסטמינסטר שבלונדון והתקבל ללימודים במכללת קלייר (Clare College) שב[[קיימברידג']] ב-[[1710]]. בשנת [[1711]] מת דודו של פלהם ושנה לאחר מכן מת אביו. שניהם הורישו לו את אחוזותיהם הגדולות. בשנת [[1714]], כאשר הגיע לגיל 21, הוא היה מבעלי הקרקעות שהחזיקו בשטחים הגדולים ביותר בממלכה. אחד מהתנאים שהתנה דודו בצוואתו היה שהוא יוסיף את השם הוליס והוא עשה כן. סכסוך משפטי ארוך עם דודתו על הבעלות על אחוזת דודו הסתיים בהסכמה ב-[[1714]].

בשנת [[1727]] התמודדה המדינה עם משבר כאשר [[ג'ורג' הראשון, מלך בריטניה|המלך ג'ורג' הראשון]] מת באופן בלתי צפוי ובנו [[ג'ורג' השני, מלך בריטניה|ג'ורג' השני]] ירש אותו. עוד קודם לעלייתו לכס המלכות הייתה למלך החדש מערכת יחסים לא טובה עם וולפול ועם ניוקאסל ובמהלך אחד הוויכוחים ביניהם, גרמה האנגלית הגרועה של המלך לניוקאסל לחשוב שהוא הזמין אותו ל[[דו-קרב]]. יחסיהם לא השתפרו בשנים הבאות ורבים ציפו להחלפת ממשלה ממשמשת ובאה. תחת זאת, נעשה וולפול מועיל מאוד מבחינתו של המלך והוא נשאר בתפקידו. שיפור מערכת היחסים בין ניוקאסל לבין המלך חל בעקבות ידידות בין ניוקאסל לבין בתו של המלך, הנסיכה אמיליה, ששמועות בלתי מבוססות דיברו על כך שמתנהל רומן בן השניים. בנובמבר [[1727]], קיבלו וולפול וניוקאסל חיזוק נוסף ליציבותם במשרתם לאחר שמפלגתם זכתה ב-430 מושבים בפרלמנט מול 128 המושבים של האופוזיציה.

ב-[[1738]] העיד ג'נקינס על ההתעללות שעבר. סוחרים אחרים שלחו עצומות וחברת הים הדרומי הובילה את דעת הקהל. מבחינתם של רבים הייתה האימפריה הספרדית בתהליך של התפוררות וניתן היה להשתלט בקלות על שטחיה בדרום אמריקה. קבוצה קולנית של חברי פרלמנט דרשה יציאה למלחמה בספרד. וולפול התנגד בתוקף לצעד כזה ונעשה מטרה למתקפות חסרות תקדים. ניוקאסל היה נתון גם הוא תחת לחץ מתמיד ואף על פי שהוא התייחס לדרישות להכרזת מלחמה על ספרד כדרישות מסוכנות ולמרות ההצהרות הלוחמניות שלו, הוא עדיין היה בעד הברית האנגלו-ספרדית עד ל-[[1739]]. הוא ניסה להשיג פתרון למשבר בוועידת פרדו שבה סוכם על פיצוי כספי שישולם לסוחרים הבריטים, אך דעת הקהל השתנתה ווולפולו-וולפול חש שאין ברירה אלא להכריז על מלחמה בדצמבר 1739.

ב-[[1741]] התנהלה המערכה המרכזית כנגד ספרד בשילוב של התקפות אמפיביות בעיר [[קרטחנה (קולומביה)|קרטחנה]] (כיום ב[[קולומביה]] של ימינו). הפיקוד על הפעולה הוטל על ה[[אדמירל]] אדוארד ורנון, גיבור הקרב בפורטובלו שאליו הוכפף כוח של 31,000 חיילים ומלחים כדי לכבוש את העיר. המצור הפך להיות לכישלון לבריטים שאיבדו אלפי אנשים לפני שהם נסוגושנסוגו. אף על פי שניוקאסל היה זה שנתן את הפקודות ופיקח על שיגורו של הכוח, רוב האשמה על המפלה הוטלה על כתפיו של ראש הממשלה רוברט וולפול.

ב-[[1740]], זמן קצר לאחר הכרזת המלחמה על ספרד, פרצה בו זמנית מלחמה באירופה, שעד מהרהכאשר מלחמת אוזנו של ג'נקינס הפכה להיות חלקלחלק ממנה. במסגרת סכסוך על ירושת כתר [[האימפריה האוסטרית]], פלשו צרפת ו[[פרוסיה]] לאוסטריה, מתוך כוונה להדיח את הקיסרית [[מריה תרזה]] ולהכתיר במקומה טוען לכתר מטעמן. הברית ארוכת השנים של בריטניה עם אוסטריה הצריכה הכרזת מלחמה מצידה של בריטניה. רבים גם הבינו שניצחון של צרפת במלחמה יהפוך אותה לכוח המרכזי באירופה. עקב כך מצאה בריטניה את עצמה עד מהרה נגררת לתוך מלחמה רחבת היקף זו בניגוד לרצונה של ממשלתה.

בסופו של דבר נוהלה המדיניות הבריטית מתוך שתי גישות אלה. במקביל להתעקשותו של ניוקאסל על שליחתם של כוחות שיכו את הצרפתים באירופה, שוגרו חילות משלוח להכותם במושבות שמעבר לים. עם הצלחתם של חילות משלוח אלה הם הוגדלו. הניהול של כוחות אלה הוטל על פיט בעוד שניוקאסל שימש חותמת גומי להחלטותיו של פיט ודאג לתמיכה בצעדים במישור הפרלמנטרי. יחד עם זאת, ניהלו השניים דיונים אסטרטגיים יחד עם מספר קטן של אישים נוספים. ניוקאסל היה מודאג מחוסר מוכנותה של בריטניה למלחמה ובמיוחד מאובדנה של מנורקה ומהכיבוש הצרפתי של נמלים בהולנד.