שמואל יוסף עגנון – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
בן נחום (שיחה | תרומות)
אין תקציר עריכה
replaced: ← , שימש כ ← שימש
שורה 43:
עגנון הצעיר המשיך לפרסם מיצירותיו (שירים, סיפורים קצרים, רשימות ועוד), בעברית וביידיש, בעיתונים וב[[כתב עת|כתבי עת]] שיצאו לאור ב[[גליציה]].{{הערה|שתיים מיצירותיו המוקדמות: {{הארץ|[[יוסף סאקס]] וש"י עגנון|סיפורים נשכחים מאת ש"י עגנון {{!}} כשהגיע לברכה "שלא עשני גוי" ניצנץ הרהור במוחו|1.6953470|20 בפברואר 2019}}{{ש}}{{המצפה|ש.י. טשאטשקיס|דום|1904/07/01|00102}}}}
 
בשנת [[1906]] ובתחילת [[1907]] שימש כעוזרעוזר-עורך ל[[אליעזר רוקח]] בעריכת השבועון ביידיש "[[דער יודישע וועקער]]" (בתרגום לעברית - "המעורר היהודי"), שיצא לאור ב[[סטניסלבוב]] ובבוצ'אץ' בין השנים [[1905]] ל-1907. עגנון אף פרסם כמה מיצירות נעוריו, [[שירה]] ו[[פרוזה]], בשבועון זה. בפברואר 1907 עבר עגנון ל[[לבוב]], לאחר שהוזמן על ידי [[גרשום באדר]] לשמש כעוזר לעורך בעיתון "העת" שיסד. כעבור כחודש וחצי נסגר העיתון עקב קשיים כלכליים.
 
בשנת [[1908]] החליט עגנון לעלות ל[[ארץ ישראל]]. בדרכו לארץ ישראל עבר ב[[לבוב]], ושם הפגיש אותו [[אליעזר מאיר ליפשיץ]] עם [[יוסף חיים ברנר]]. ליפשיץ צייד את עגנון במכתב המלצה ל[[ר' בנימין]], וברנר ציידו במכתבים ל[[אברהם רייזין]] ול[[אורי ניסן גנסין]]. לאחר מכן הגיע עגנון לווינה, שם הציע לו קרוב משפחתו, הפרופסור [[דוד צבי מילר]], להישאר בווינה וללמוד באוניברסיטה, אך עגנון דבק בהחלטתו.
שורה 112:
במאי 1925 הגיע שלמה זלמן שוקן לביקור בארץ ישראל, ועגנון העלה בפניו את רצונו להוציא לאור אוסף של [[כל כתבי]]ו. תוך זמן מה החליט שוקן להיות ה[[מו"ל]] של ספרים אלה. עגנון נערך לפרסום כל כתביו. תהליך זה נמשך זמן רב, משום שעגנון לא הסתפק בליקוט הסיפורים, אלא טרח על עריכתם ושיפורם. במקביל להכנות לפרסום כל כתביו עסק עגנון בהרחבתו של הסיפור "[[הכנסת כלה (ספר)|הכנסת כלה]]", שפורסם בכתב העת "מקלט", ל[[רומן]] בשם זה. בשנת [[1931]] יסד שוקן בברלין את [[הוצאת שוקן]] (Schocken Verlag), שהפכה להוצאה מובילה בגרמניה לספרי יהדות.
 
ב-[[11 ביולי]] [[1927]] נפגעה דירתו של עגנון ב[[רעידת האדמה בארץ ישראל (1927)|רעידת אדמה]], והוא ומשפחתו עברו לדירה שכורה בשכונת [[תלפיות]] שבדרום העיר. ב[[מאורעות תרפ"ט]] עברו אשתו וילדיו לבית אחותה בחיפה. כשגברה הסכנה נדרש גם עגנון לפנות את ביתו, והוא ציית לכך תוך שהוא לוקח אתו אחדים מכתבי היד שלו. כאשר הגיע למרכז העיר, שיגר מברק לשוקן: "כתבים וחיים ניצלו", אך למחרת גילה שפורעים פרצו לביתו, ופגעו ברכוש ובכתבי היד שנותרו. הדירה הפכה לבלתי ראויה למגורים. גם טראומה זו מוזכרת ביצירתו.{{הערה|1=דוגמה לכך היא סיפורו המפורסם "[[מאויב לאוהב]]".}} לשוקן כתב: "מימי הפרעות נשתנה יחסי לערבים. עכשיו יחסי כך. אין אני שונאם ואין אני אוהבם, מה אני מבקש, לא לראות את פניהם. לפי עניות דעתי צריכים לעשות עכשיו גטו גדול של חצי מיליון יהודים בארץ ישראל, שאם לא כן חס ושלום אנו אבודים".{{הערה|ש"י עגנון, '''מעצמי אל עצמי''', [[הוצאת שוקן]], 2000, עמ' 430}} ביטוי נוסף לעמדתו נתן עגנון בשני משלים שכותרתם "מדרש זוטא", שפורסמו בכתב העת "מאזנים" ב-[[14 בנובמבר]] [[1930]]:{{הערה|[[ש"י עגנון]], "מדרש זוטא", '''מאזנים''' כ"ח/ב, כ"ג חשון תרצ"א {{זמין ב-JSTOR|זיהוי=23804188}}. בכל כתבי עגנון נכלל "מדרש זוטא" בקובץ "[[מעצמי אל עצמי]]".}} "פרשת וגר זאב עם כבש" ו"פרשת כבשים בני שנה תמימים", שבהם ייצג הזאב את [[ערביי ארץ ישראל]], והכבשים - את יהודי הארץ. המשלים נתפסו כמתקפה של עגנון על גישתם הפייסנית של ידידיו, אנשי "[[ברית שלום]]".
 
[[קובץ:Shai Agnon House.jpg|265px|ממוזער|בית ש"י עגנון בשכונת תלפיות בירושלים]]