ממלכתיות (ציונות דתית) – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מביע עניין (שיחה | תרומות) יש במחקר חלוקה ל"אולטרא ממלכתיות" ו"ממלכתיות" רגילה, אמנם השיום המקובל לאתן קבוצות, במחקר ובציבור, הוא "ממלכתיים" מול "לא ממלכתיים". בכל אופן המילה "רדיקלי" אינה קשורה |
ידך-הגדושה (שיחה | תרומות) ביטול גרסה 35050467 של מביע עניין (שיחה), שחזור. בדרך לתיקון המילה "רדיקלי" נשמטו הרבה פרטים צודקים, כמו תמיכת הרב גורן והרב נריה. |
||
שורה 1:
{{לשכתב|לוקה בחוסר נייטרליות ומחסור בסימוכין|נושא=יהדות|כל הערך=כן}}
'''ממלכתיות''' (נהגית ב[[מלעיל]]) היא תפישה מבית מדרשו של [[הרב קוק]], שלפיה יש לנקוט ביחס של כבוד רב כלפי המדינה ולהימנע מפגיעה בה, כחלק מהראייה שהיא "[[ראשית צמיחת גאולתנו]]".
==עקרונות האידאולוגיה==
ביסוד תפיסת ה"ממלכתיות" עומד רעיון ה"[[אתחלתא דגאולה]]" על פי הדרך שפותח בבית מדרשו של [[הרב קוק]] ובנו הרב [[צבי יהודה קוק]], שחלק מרכזי ממנה הוא הבנת ייחודיותה של הלאומיות הישראלית, המתגלה במדינה, ולפיו "מדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם":
לאור תפיסה זו, "הממלכתיים" משתדלים שלא להיאבק במדינה ובמוסדותיה אלא לנסות להשפיע עליהם בדרך חיובית. הם נמנעים ככל האפשר מהפגנות נגד המדינה או הממשלה, ובמידת הצורך יעדיפו עצרות תמיכה ברעיונות או במהלכים חיוביים.▼
הגישה בולטת במיוחד במקרים של פינוי יישובים או מאחזים. "הממלכתיים" מקפידים שלא להתעמת עם כוחות הביטחון, וודאי שלא להיקלע לעימות פיזי איתם, אלא יתפנו בעצמם. [[קל וחומר]] - שאסור לחיילים להכריז שהם מסרבים פקודה במקרים כאלה, הגם שמצופה מהם שלא להיות מסוגלים לבצעה למעשה. כך היה בעת יישום [[תוכנית ההתנתקות]] ובמקרים רבים אחרים. לדבריהם, המצווה לשלוט בארץ ישראל מוטלת על הציבור, וכאשר המדינה נוטשת את שליטתה במקום מסוים, האזרח הבודד היושב שם אינו יכול למנוע זאת{{הערה|ראו הרב צב"י טאו, [[לאמונת עתנו]] א, עמוד יז; נחלת יעקב ח"ב עמ' 453; הרב [[איתם הנקין]], [http://asif.co.il/?wpfb_dl=142 'נחלת יעקב'], עלוני ממרא 121, עמ' 176}}.▼
התפיסה משליכה גם על מעשי ההתיישבות עצמם. לעומת הגישה המתייחסת להתיישבות ב[[יהודה ושומרון]] כקיום מצות יישוב ארץ ישראל לפי פסיקת [[משה בן נחמן|הרמב"ן]] גם ללא שליטה מדינית על שטחיה, הרב טאו רואה את עיקר החשיבות של מעשה ההתיישבות בניסיון להוביל מהלך רוחני שישפיע על עם ישראל, ורק מתוך תמיכתו של העם בהתיישבות נובע ערכה המרכזי.▼
===העם והמדינה===▼
משמעותה של המדינה נובעת מהיותה המוסד שבו הציבוריות של עם ישראל באה לידי ביטוי. באופן דומה, ה[[ממשלה]] היא כלי הביטוי של המדינה. לכן, בשעה שהממשלה מחליטה החלטות הנובעות מרצון העם, אין להילחם נגדה, אלא יש לפעול כדי לשנות את עמדת העם, בלי "לשבור את הכלים". כאשר מקבלת הממשלה החלטות המנוגדות לרצון העם (כאשר מדובר ב[[ממשלת מיעוט]] או כשרוב הציבור מבטא מורת רוח ממדיניות הממשלה), ניתן להתנגד להחלטות הממשלה, בשם רצון העם.▼
כדוגמה לכך, טוען הרב טאו שעל אף שהרב צבי יהודה קוק הכריז בתחילה "[[ייהרג ואל יעבור]]" על תוכנית הממשלה לוותר על [[סיני]] במסגרת [[הסכם השלום בין ישראל למצרים|הסכם השלום בין מדינת ישראל למצרים]], לאחר שהוא ראה שהעם שמח ותומך בתוכנית לא אמר זאת עוד, אלא רק הבהיר שגם אם הממשלה ויתרה, עדיין לעם ישראל הזכות על השטח.▼
==התפתחות התפישה==▼
:"אין המדינה האושר העליון של האדם, זה ניתן להאמר במדינה רגילה שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות שהן עטרת החיים של האנושיות מרחפים ממעל לה ואינם נוגעים בה.
:מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה תוכן אידיאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד, מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, '''מדינת ישראל, [[יסוד כסא השם בעולם|יסוד כיסא ה' בעולם]]'''"{{הערה|שם=אורות|1='''[[אורות (ספר)|אורות]]''', עמ' ק"ס.}}
בדברים אלו מוסבר כי ה[[לאומיות]] הישראלית שונה מכל לאומיות אחרת. התנועות הלאומיות הנפוצות שואפות לדאוג לבני לאום מסוים מבחינה חומרית ותרבותית, שזהו דבר טוב כשלעצמו, בכך שיעיל יותר לחיות כך מלחיות ללא סדר. לעומת זאת, ייעודו של עם ישראל הוא להביא לגילוי ה', שהוא גילוי האמת המוחלטת, וכך להשפיע על העולם כולו ולהביאו לתיקונו השלם. שאיפה זו גדולה הרבה יותר משל כל עם והיא גוררת יחס מיוחד למדינה שמאפשרת את קיומה.
שורה 30 ⟵ 13:
:"למלואה של שאיפה זו צריך דווקא, שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכיסא ממלכה לאומית... למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ו[[נזיר]]ים ואנשי קדש, חיים באור האידיאה האלהית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והיישוב המדיני; עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום ה[[אליטה אינטלקטואלית|אינטליגנציה]] האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקנומיות, ועד ה[[פרולטריון]] לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם..."{{הערה|1='''אורות''', למהלך האידיאות בישראל ב'.}}
הרב קוק לא התייחס באופן ספציפי למדינת ישראל של ימינו, שקמה לאחר פטירתו, אך ה"ממלכתיים" לומדים ממנו עקרונות לגבי היחס העקרוני למדינה יהודית. פי רעיון זה מוסדות השלטון של עם ישראל בארץ ישראל הם כלי הכרחי עבור ההופעה המלאה של האלוהות - הגאולה השלמה. לאור זאת, גורסים ה"ממלכתיים", שיש להתייחס בכבוד מיוחד ולהיזהר מלפגוע במדינה ובמוסדותיה, ובפרט בראש הממשלה. כנגדם טוענים אחרים שהרב קוק דיבר על המדינה היהודית האידיאלית ולא על המצב הנוכחי.
===הגישה הרדיקלית - ישיבות הקו===
הציבור המרכזי המחזיק בתפישת הממלכתיות באופן הרדיקלי הוא ציבור [[ישיבות הקו]], המונהג בידי הרב [[צבי טאו]], נשיא [[ישיבת הר המור]]. הרב [[צבי ישראל טאו]], מוביל התפישה, טוען שהוא הולך בדרכו של הרב [[צבי יהודה קוק]], ומסתייע במספר מעשים שלו. הוא טוען שהרצי"ה קוק בדק בכל שלב האם אכן העם תומך באופן כללי ב[[התנחלות]] לפני שפעל. וגם כשפעל, לטענתו הוא סירב לפגוע ב[[צה"ל]] בכל צורה, ולו מדובר היה בפריצת מחסום בדרך ל[[יהודה ושומרון]]. את דבריו החריפים "[[ייהרג ואל יעבור]]", "על יהודה ושומרון תהיה מלחמה" הוא מסביר כאמירה: "עמדתנו נחושה ולא נוותר"; ראיה לכך, לדעת הרב טאו, היא שאת הבנות שלחו לביתן מטעמי [[צניעות (יהדות)|צניעות]] ברגע שהתקרבו המפנים{{הערה|1=[[לאמונת עתנו]] ג עמ' רנ-רנב.}}. ראיה נוספת היא, שלדבריו מעולם לא נאלצו לסחוב את הרצי"ה פיזית. יתר על כן, הרב טאו טוען שכאשר הרצי"ה חש שהעם לא איתו הוא ויתר גם על נוסחים חריפים אלו.▼
הרב שלמה אבינר כתב דברים דומים לאלה של הרב [[צבי ישראל טאו]], ולקראת ביצועה של תוכנית ההתנתקות אמר אף שהממשלה, כמייצגת את העם, ויתרה על ריבונותה על השטח, ועל כן החייל הפרטי אינו מחויב לסרב אלא צריך להסביר למפקדו שאינו מסוגל. גם הרב שרלו הביע תפישה "ממלכתית", במיוחד ביחס לתוכנית ההתנתקות, בהביעו התנגדות הנחרצת לסירוב פקודה.▼
▲הרב [[צבי ישראל טאו]], מוביל התפישה, טוען שהוא הולך בדרכו של הרב [[צבי יהודה קוק]], ומסתייע במספר מעשים שלו. הוא טוען שהרצי"ה קוק בדק בכל שלב האם אכן העם תומך באופן כללי ב[[התנחלות]] לפני שפעל. וגם כשפעל, לטענתו הוא סירב לפגוע ב[[צה"ל]] בכל צורה, ולו מדובר היה בפריצת מחסום בדרך ל[[יהודה ושומרון]]. את דבריו החריפים "[[ייהרג ואל יעבור]]", "על יהודה ושומרון תהיה מלחמה" הוא מסביר כאמירה: "עמדתנו נחושה ולא נוותר"; ראיה לכך, לדעת הרב טאו, היא שאת הבנות שלחו לביתן מטעמי [[צניעות (יהדות)|צניעות]] ברגע שהתקרבו המפנים{{הערה|1=[[לאמונת עתנו]] ג עמ' רנ-רנב.}}. ראיה נוספת היא, שלדבריו מעולם לא נאלצו לסחוב את הרצי"ה פיזית. יתר על כן, הרב טאו טוען שכאשר הרצי"ה חש שהעם לא איתו הוא ויתר גם על נוסחים חריפים אלו.
מייצגים בולטים של הגישה כיום הם ראשי ה[[מכינה קדם צבאית|מכינות הקדם צבאיות]] ובייחוד הרבנים [[אלי סדן]] ו[[רפי פרץ]]. הרב פרץ עורר ביקורת אף מתוך החוגים ה"ממלכתיים" בעקבות הדרך שהורה לתלמידיו לצאת מהמכינה בעצמונה, בריקודים עם החיילים סביב [[ספר תורה|ספרי התורה]]. לעומת זאת אנשי המכינה ביקרו את הקוראים ל[[מרי אזרחי]] כנגד הממשלה באומרם:▼
לדברי הרב סדן, ששותף לתפיסה הממלכתית, לפני כל התנחלות הרצי"ה היה מעלה את השאלה הבסיסית: "האם רוב העם איתנו?" לדבריו הממשלה ידעה על כל הקמת התנחלות של [[גוש אמונים]] מראש, והיה עליה להחליט האם לפנות או לא. לפי הסברו העליות היו מעין "הפגנות", כשההחלטה הסופית האם לאשר את היישובים הייתה של הממשלה.{{הערה|הרב אלי סדן, '''ויהי ידיו אמונה''', מהדורה שנייה (2019), הוצאת בני דוד - עלי, עמודים 120-114}}▼
:"זה ששמת סטיקר על האוטו "העם עם גוש קטיף", זה עדיין לא עושה את העם עם [[גוש קטיף]]. גם אני מאוד רוצה שהעם יהיה עם גוש קטיף, אך אינני מדמיין לעצמי את מה שנוח לי להאמין בו"{{הערה|1=הרב אלי אדלר, '''שו"ת אמוני לאור מאורעות השעה'''. ראו [http://katif.net/art.php?table=art&id=1409 כאן].}}▼
▲לדברי הרב סדן, ששותף לתפיסה הממלכתית, לפני כל התנחלות הרצי"ה היה מעלה את השאלה הבסיסית: "האם רוב העם איתנו?" לדבריו
מלבד תלמידיו של הרב טאו ("רבני [[ישיבות הקו]]"), מחזיקים בעמדה דומה גם רבנים נוספים שהרצי"ה אינו [[רב מובהק|רבם המובהק]], כגון הרבנים [[אליהו בלומנצויג]] [[יואל בן נון]], [[יובל שרלו]] ואחרים.
===
▲לאור תפיסה זו, "הממלכתיים" משתדלים שלא להיאבק במדינה ובמוסדותיה אלא לנסות להשפיע עליהם בדרך חיובית.
לראשונה עלתה השאלה ביחס להריסת היישובים ב[[סיני]] ומסירת השטח למצרים. היו מתלמידי הרצי"ה שהציגו את דבריו "על [[יהודה ושומרון]] תהיה מלחמה" וכדומה, וטענו שיש להאבק בחוזקה כנגד הממשלה (אך לא הוטל ספק בכך שאין להתנגד באלימות). לעומתם טען הרב טאו שהממשלה מייצגת את קיומו של עם ישראל כעם ויש בה קדושה, ועל כן יש לכבדה. לטענה שהממשלה מאבדת את זכותה לכבוד בשעה שהיא עושה מהלכים המנוגדים לתורה, הזכיר שכך נהגו הנביאים ב[[תקופת בית ראשון]] למלכי ישראל, והשיב שהדבר תלוי בעצם המוסד, בפוטנציאל הגלום בו ולא בתוצאות:▼
:"...הוא הביטוי למלכות ישראל. הוא הגילוי של אור הגאולה שזורח בכנסת ישראל בדורות האלה... בינתיים העניין רק בכוח, בהסתר. אבל מי שמבין מהו 'קץ מגולה' - מבין מהו ה'בכוח', הוא לא עושה רק חשבונות פעוטים סטטיסטיים..."{{הערה|1='''ארצי''' ה', עמ' 9.}}▼
בעקבות זאת הורה הרב טאו לתלמידיו, בעיקר ביישוב [[עצמונה]], שכאשר יגיעו החיילים יתפנו איתם בלא התנגדות ואפילו פאסיבית. באותה דרך בדיוק הורה לתלמידיו לנהוג כשבאו להוציאם מ[[גוש קטיף]] במהלך [[תוכנית ההתנתקות]], ואכן כך התפנו תושבי עצמונה ו[[נצרים]] ורבים מהיישובים האחרים.▼
▲הגישה בולטת במיוחד במקרים של פינוי יישובים או מאחזים. "הממלכתיים" מקפידים שלא להתעמת עם כוחות הביטחון, וודאי שלא להיקלע לעימות פיזי איתם, אלא יתפנו בעצמם. [[קל וחומר]] - שאסור לחיילים להכריז שהם מסרבים פקודה במקרים כאלה, הגם שמצופה מהם שלא להיות מסוגלים לבצעה למעשה. כך היה בעת יישום [[תוכנית ההתנתקות]] ובמקרים רבים אחרים. לדבריהם, המצווה לשלוט בארץ ישראל מוטלת על הציבור, וכאשר המדינה נוטשת את שליטתה במקום מסוים, האזרח הבודד היושב שם אינו יכול למנוע זאת{{הערה|ראו הרב צב"י טאו, [[לאמונת עתנו]] א, עמוד יז; נחלת יעקב ח"ב עמ' 453; הרב [[איתם הנקין]], [http://asif.co.il/?wpfb_dl=142 'נחלת יעקב'], עלוני ממרא 121, עמ' 176}}.
הרב טאו ביקר בחריפות את אנשי [[המחתרת היהודית]]. הוא הסכים שהאנשים שבהם פגעה המחתרת היו ראויים להיפגע, אולם התנגד לכך שאנשים פרטיים ייקחו את החוק לידיהם במקום המדינה. לדבריו, כל עוד העם אינו איתנו, אי אפשר לעשות פעולות שכאלו{{הערה|1='''ארצי''' ה', עמ' 15.}}.▼
▲התפיסה משליכה גם על מעשי ההתיישבות עצמם. לעומת הגישה המתייחסת להתיישבות ב[[יהודה ושומרון]] כקיום מצות יישוב ארץ ישראל לפי פסיקת [[משה בן נחמן|הרמב"ן]] גם ללא שליטה מדינית על שטחיה, הרב טאו רואה את עיקר החשיבות של מעשה ההתיישבות בניסיון להוביל מהלך רוחני שישפיע על עם ישראל, ורק מתוך תמיכתו של העם בהתיישבות נובע ערכה המרכזי.
▲====העם והמדינה====
▲הרב שלמה אבינר כתב דברים דומים לאלה של הרב [[צבי ישראל טאו]], ולקראת ביצועה של תוכנית ההתנתקות אמר אף שהממשלה, כמייצגת את העם, ויתרה על ריבונותה על השטח, ועל כן החייל הפרטי אינו מחויב לסרב אלא צריך להסביר למפקדו שאינו מסוגל. גם הרב שרלו הביע תפישה "ממלכתית", במיוחד ביחס לתוכנית ההתנתקות, בהביעו התנגדות הנחרצת לסירוב פקודה.
▲משמעותה של המדינה נובעת מהיותה המוסד שבו הציבוריות של עם ישראל באה לידי ביטוי. באופן דומה, ה[[ממשלה]] היא כלי הביטוי של המדינה. לכן, בשעה שהממשלה מחליטה החלטות הנובעות מרצון העם, אין להילחם נגדה, אלא יש לפעול כדי לשנות את עמדת העם, בלי "לשבור את הכלים". כאשר מקבלת הממשלה החלטות המנוגדות לרצון העם (כאשר מדובר ב[[ממשלת מיעוט]] או כשרוב הציבור מבטא מורת רוח ממדיניות הממשלה), ניתן להתנגד להחלטות הממשלה, בשם רצון העם.
▲כדוגמה לכך, טוען הרב טאו שעל אף שהרב צבי יהודה קוק הכריז בתחילה "[[ייהרג ואל יעבור]]" על תוכנית הממשלה לוותר על [[סיני]] במסגרת [[הסכם השלום בין ישראל למצרים|הסכם השלום בין מדינת ישראל למצרים]], לאחר שהוא ראה שהעם שמח ותומך בתוכנית לא אמר זאת עוד, אלא רק הבהיר שגם אם הממשלה ויתרה, עדיין לעם ישראל הזכות על השטח.
▲מייצגים בולטים של הגישה כיום הם ראשי ה[[מכינה קדם צבאית|מכינות הקדם צבאיות]] ובייחוד הרבנים [[אלי סדן]] ו[[רפי פרץ]]. הרב פרץ עורר ביקורת אף מתוך החוגים ה"ממלכתיים" בעקבות הדרך שהורה לתלמידיו לצאת מהמכינה בעצמונה, בריקודים עם החיילים סביב [[ספר תורה|ספרי התורה]]. לעומת זאת אנשי המכינה ביקרו את הקוראים ל[[מרי אזרחי]] כנגד הממשלה באומרם:
▲:"זה ששמת סטיקר על האוטו "העם עם גוש קטיף", זה עדיין לא עושה את העם עם [[גוש קטיף]]. גם אני מאוד רוצה שהעם יהיה עם גוש קטיף, אך אינני מדמיין לעצמי את מה שנוח לי להאמין בו"{{הערה|1=הרב אלי אדלר, '''שו"ת אמוני לאור מאורעות השעה'''. ראו [http://katif.net/art.php?table=art&id=1409 כאן].}}
===הגישה המתונה - זרם מרכז הרב===
כך למשל תמכו תלמידיו של הראי"ה קוק - הרב הראשי לישראל הרב [[שלמה גורן]] והרב [[משה צבי נריה]], וכן ראשי ישיבת [[מרכז הרב]], הרב [[אברהם אלקנה כהנא שפירא|אברהם שפירא]] והרב [[שאול ישראלי]] (אף הוא תלמידו של הראי"ה), ב[[סרוב פקודה]], בזמן [[הסכמי אוסלו]], [[תוכנית ההתנתקות]] ובהזדמנויות אחרות{{הערה|נעם ארנון, 'כיצד הציל הרב שפירא זצ"ל את חברון?', בתוך קומי אורי, גיליון כג, עמ' 145.; מורשה, שיחות ומאמרים, עמ' קכה-קלג; הרב שפירא: לפקודה הנוגדת הלכה אין תוקף, http://www.inn.co.il/News/News.aspx/120599, [[ערוץ 7]]. קומי אורי, גיליון כג, עמ' 44-47.}}. למעשה גם הרצי"ה עצמו הורה כך במקרים מסוימים, והוראת הרב שפירא הייתה לאור זאת{{הערה|הרב [[חיים שטיינר]], "ר' אברום היה אגדה", [[גילוי דעת (עלון שבת)|גילוי דעת]], י"ג תשרי תשפ"ג.}}
הרב שפירא כתב בעניין:
כאמור, שאלת ה"ממלכתיות" עלתה לראשונה בזמן הנסיגה מסיני. בעוד שהרב טאו הדריך את תלמידיו להימנע מעימות עם כוחות הביטחון ולעזוב ללא כל התנגדות, הורו רבנים רבים להתנגד בהתנגדות מוגבלת. לקראת הפינוי נערך כינוס רבנים, ובסופו הוציאו הרבנים מכתב שבו נאמר: "הצבור היהודי הגר בימית, יאבק בכל כוחו על אחיזתו באדמת הקדש אדמת ארץ ישראל, יגן על עירו ועל ביתו כהגן כל אדם על מקום הולדתו, ולא יזוז ממקומו בשום פנים". עם זאת, מדגישים הרבנים בהמשך המכתב: "אין להשתמש בחומרי התבצרות חריגים (הוראות מפורטות תתפרסמנה על ידי המטה). בשום פנים אין להשתמש בחומרים דליקים. הרמת יד והטחת עלבונות-חמורים הם ביותר, ואזרחים וחיילים נקראים להימנע מכגון דא". על המכתב חתומים בין השאר הרבנים אברהם שפירא, [[משה צבי נריה]], [[ישראל אריאל]], [[חיים דרוקמן]], [[יעקב אריאל]], [[חיים שטיינר]] ועוד{{הערה|{{קישור כללי|כותרת=ימית - פריחה וחורבן {{!}} בית המדרש {{!}} שיעורי תורה|אתר=אתר ישיבה|כתובת=https://www.yeshiva.org.il/midrash/3031|שפה=he|תאריך_וידוא=2020-07-28}}}}.
המחזיקים בגישה זו סבורים כי הרב קוק דיבר על המדינה כמוסד, ולא על האנשים השולטים בה. בעמדה כזו דוגלים גם הרב [[דוב ליאור]], הרב [[זלמן ברוך מלמד]], הרב חיים שטיינר ואחרים. לדבריהם הרב צבי יהודה קוק לא הסכים להתפנות בעצמו בעת עלייה לאלון מורה{{הערה|{{קישור כללי|כותרת=ארץ ישראל ויראת שמיים במשנת הרצי"ה זצ"ל {{!}} בית המדרש {{!}} שיעורי תורה|אתר=אתר ישיבה|כתובת=https://www.yeshiva.org.il/midrash/15461|שפה=he|תאריך_וידוא=2020-07-28}}}} והרב צבי יהודה לא תלה את דבריו בהסכמת העם{{הערה|ראו הרב יוסף בדיחי, 'יוסף לקח', עמ' 404-420; הרב זלמן ברוך מלמד, [http://www.yeshiva.org.il/midrash/13056 בעין טובה, גיליון ג].}}. הם מביאים ראיה גם מדבריו החריפים של הרב צבי יהודה נגד [[משאל עם]] בעניין יהודה ושומרון{{הערה|ארץ הצבי סימן לד, וראו גם שם סימן לב.}}.
▲לראשונה עלתה השאלה ביחס להריסת היישובים ב[[סיני]] ומסירת השטח למצרים. היו מתלמידי הרצי"ה שהציגו את דבריו "על [[יהודה ושומרון]] תהיה מלחמה" וכדומה, וטענו שיש להאבק בחוזקה כנגד הממשלה (אך לא הוטל ספק בכך שאין להתנגד באלימות). לעומתם טען הרב טאו שהממשלה מייצגת את קיומו של עם ישראל כעם ויש בה קדושה, ועל כן יש לכבדה. לטענה שהממשלה מאבדת את זכותה לכבוד בשעה שהיא עושה מהלכים המנוגדים לתורה, הזכיר שכך נהגו הנביאים ב[[תקופת בית ראשון]] למלכי ישראל, והשיב שהדבר תלוי בעצם המוסד, בפוטנציאל הגלום בו ולא בתוצאות:
▲:"...הוא הביטוי למלכות ישראל. הוא הגילוי של אור הגאולה שזורח בכנסת ישראל בדורות האלה... בינתיים העניין רק בכוח, בהסתר. אבל מי שמבין מהו 'קץ מגולה' - מבין מהו ה'בכוח', הוא לא עושה רק חשבונות פעוטים סטטיסטיים..."{{הערה|1='''ארצי''' ה', עמ' 9.}}
▲בעקבות זאת הורה הרב טאו לתלמידיו, בעיקר ביישוב [[עצמונה]], שכאשר יגיעו החיילים יתפנו איתם בלא התנגדות ואפילו פאסיבית. באותה דרך בדיוק הורה לתלמידיו לנהוג כשבאו להוציאם מ[[גוש קטיף]] במהלך [[תוכנית ההתנתקות]], ואכן כך התפנו תושבי עצמונה ו[[נצרים]] ורבים מהיישובים האחרים.
▲הרב טאו ביקר בחריפות את אנשי [[המחתרת היהודית]]. הוא הסכים שהאנשים שבהם פגעה המחתרת היו ראויים להיפגע, אולם התנגד לכך שאנשים פרטיים ייקחו את החוק לידיהם במקום המדינה. לדבריו, כל עוד העם אינו איתנו, אי אפשר לעשות פעולות שכאלו{{הערה|1='''ארצי''' ה', עמ' 15.}}.
== השלכות מעשיות ==
| |||