הבדלים בין גרסאות בדף "מחנה עולים"

נוספו 62 בתים ,  לפני 10 שנים
מ
←‏תנאי המחנות: קישורים פנימיים
מ (בוט החלפות: הסרת רווח מיותר;)
מ (←‏תנאי המחנות: קישורים פנימיים)
==תנאי המחנות==
{{עריכה|ויקיזציה|נושא=ישראל|נושא2=היסטוריה}}
תנאי החיים במחנות העולים היו קשים מנשוא, מחנות רבים היו מחנות צבא בריטים לשעבר, העולים שוכנו בחדרי שינה גדולים ובין משפחה למשפחה הפרידה מחיצה מאולתרת. לאחר שהתמלאו חדרי שינה אלו, הוקמו פחונים ואוהליםו[[אוהל|אוהלים]]. שירותים ומקלחות הוקמו מחוץ לאזורי המגורים ושימשו מספר משפחות רב. כדי להתמודד עם קשיי הקליטה של המדינה בראשיתה, מונתה [[הסוכנות היהודית]] לספק את מרבית צרכי העולים. ואכן, רוב צרכי העולים סופקו על ידי הסוכנות מבלי שאלו נדרשו לעשות דבר מה. העולים לא בישלו בכוחות עצמם, הם אכלו בחדרי אוכל משותפים ללא תשלום וכך גם לא שילמו על כל יתר השירותים שקיבלו. ככל שגדל זרם העולים היה הנטל הכלכלי על הסוכנות היהודית רב יותר. בכמה מחנות דווח על מחסור במזוןב[[מזון]], המזון הדל גרר הידרדרות במצב הבריאותי של העולים והיה קרקע נוחה להתפשטות מגיפות. המחסור ברופאים ובציוד רפואי הקשה אף הוא.
שיעורי האבטלה במחנות היו גבוהים ביותר. מציאת עבודה הייתה קשה, שכן בחברה הישראלית כולה היה שיעור אבטלה גבוה בתקופה זו ובנוסף, מוקמו רוב המחנות בפריפריה. יש להוסיף גם שהחיים במחנות העולים לא עודדו את העולים להיכנס למעגל העבודה: העובדה שקיבלו את צרכיהם ולו המינימאליים ביותר ללא תשלום, אפשרה להם לדחות את לימוד השפה החדשה, להימנע מהסתגלות לתרבות האוכלוסייה הוותיקה ולדחות את מציאת העבודה. יש להדגיש את העובדה שמעטים מבין תושבי מחנות העולים היו מוכשרים למקצוע כל שהוא. ברשימה שנעשתה בתחילת [[1950]] בכל מחנות העולים למעט "[[שער העלייה]]", התגלה כי מבין 85,081 העולים במחנות, רק 5,721 היו בעלי מקצוע ועוד 221 היו בעלי מקצועות חופשיים. מבין בעלי המקצועות היו רבים שעבדו בחקלאותב[[חקלאות]], למעלה מ-700 מתוך 5,721 בעלי המקצוע. בין היתר היו גם 841 [[חייט|חייטים]], 571 סנדלרים ו-357 נגרים. 144 היו [[פועל בניין|פועלי בניין]] ו-177 היו חשמלאים. מבין בעלי המקצועות החופשיים היו 55 מורים, 37 רופאים ומספר זהה של אחיות ומהנדסים. משמע: לא רבים מיושבי המחנות היו בעלי מקצועות. הדבר נבע הן מהגעת רבים מהם ללא מקצוע והן מהעובדה שבעלי המקצוע על פי רוב מצאו עבודה ועברו להתגורר בישוב ותיק יותר. מעבר לזה, יש לזכור שמציאת עבודה הייתה זרז ליציאה ממחנה העולים, עם השתלבות אחד מבני המשפחה במעגל העבודה נפתחו בפני משפחתו הזדמנויות שלא עמדו בפניו קודם, אף שהסיכוי למצוא דיור ביישובים וותיקים לא היה רב.
 
בשל ארעיות המחנות לא התפתחה מערכת חינוך משמעותית במחנות העולים, יחד עם זאת הוקמו בכמה מן המחנות גנים ובתי ספר. המורים והגננות נשלחו על ידי [[משרד החינוך]]. הצורך בהקמת מוסדות חינוך עלה ככל שהתארך משך הזמן שבו נותרו העולים במחנות. ילדים באחד ממחנות העולים דיווחו ששליטתם בעברית מתדרדרת בארץ, "ידענו לדבר עברית טובה יותר בהיותנו בגרמניה". ילדים רבים במחנות נשלחו למוסדות של [[עליית הנוער]], ארגון ויצ"ו קלט גם הוא נערים ונערות מהמחנות, בעיקר יוצאי אירופה, אם כי הורים רבים התנגדו לשלוח את ילדיהם מפאת אובדן ההכנסה של ילדיהם, כיוון שהילדים סייעו בפרנסת המשפחה. בכל מחנה עולים היה מבנה שנועד להיות מעין בית תרבות. היו בו מעט עיתונים ופחות מזה ספרים. המורים שלימדו את הילדים העבירו, לעתים, שיעורי ערב למבוגרים בבתי התרבות. בין היתר הובאו לעתים הרצאות, הופעות או סרטי קולנוע. על פי רוב לא התפתחה שום התארגנות תרבותית מתוך המחנה. תושבי המחנות היו מנותקים כמעט לחלוטין מהחברה הישראלית. הדבר נבע ממיקום המחנות, מקשיי השפה של העולים, ומתחושת העליונות של הוותיקים על העולים. מעטים העולים שקראו עיתונים או האזינו ל[[רדיו]].
העקרון שנקבע במחנות העקורים בגרמניה אומץ גם בישראל במחנות העולים: