שוכר כחיל השני

שוכר כחיל השני – 1868-1875 –

הופעתו –

שנתיים לאחר מותו של שוכר כחיל הראשון, עוד לפני שנשכחו הטפותיו והציפייה לבואו שנית עוד היתה מוחשית. טען שהוא שוכר כחיל הראשון שקם לתחייה. קרא "לאשתו ולבנו" לחזור אליו והתחתן בשנית עם גרושתו של שוכר כחיל הראשון. התגלותו המחודשת עוררה התרגשות רבה בקרב יהודים ומוסלמים כאחד. היה פעיל ונמרץ יותר מקודמו, הצליח יותר ממנו להפיץ את האמונה שהעידן המשיחי קרוב לבוא. הוא הטיף בעצמו בכפרים ובעיירות מבלי להסתייע בעוזרים ובמעריצים. הנהיג ארגון המומחה ביחסי ציבור ופרסום (אגרות ששלח לערים וארצות).

אידיאולוגיה – הפיץ את הרעיון שחובה על היהודים להפיץ את ימות המשיח באמצעות 2 יסודות עיקריים: הקריאה לעשיית תשובה ודרישה לתשלום מס שקרא לו מעשר. עשיית תשובה – הורה ליהודים שירבו להגות בספר הזוהר ובספר תהילים, יקפידו על שמירת השבת. מס המעשר – זהו חוב המוטל על כל אחד ורצונו של אלוהים הוא שישלם כל איש את חלקו שהוא הכרח ולא נדבה. אלוהים ציווה את המצווה החדשה ומבשר עליה באמצעות שליחו המשיחי כדי להחיש את הגאולה. נוסף על כך הוא מבטיח שתשלום המס יציל את היהודים מן התלאות והקשיים של "חבלי משיח". אין זה מס שחל על הכלל אלא מס שחל על היחיד. אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חובה עליו לשלם מס זה. ביקש שכל אדם ישלם לקופת המעשר (כמה שיכל), כל מה שקיבל התקבל בברכה. יהודי תימן ראו במס זה מעין מס זכאת.

ארגונו של שוכר כחיל השני – באמצעות הארגון הוא ניהל את תנועתו המשיחית, גבה את המעשר, קיים מערך תקשורת עם תומכיו והגביר את הציפיות המשיחיות בתימן ומחוצה לה באמצעות רשת שליחים שמשימתם לפרסם את "הופעתו המחודשת" ולגבות מעשר באזורים השונים וכן באמצעות קשריו עם נכבדים מקומיים הפיץ את בשורתו ברבים. בשורתו התפשטה בערוצי הקשר המסורתיים בין תימן למדינות הקושרות סחר עמה: אלכסנדריה, הודו, עיראק, פרס שגם שם קמו קבוצות מאמינים שתרמו גם מעשר. דמי המעשר איפשרו לו לפעול כראש תנועה דתית חברתית, הוא הצליח לחזק ולבצר את מעמדו. הגבייה וארגון הרשת החברתית הקנו לו מוניטין של אישיות מדינית המסוגלת לשלוט בארועים מדיניים משיחיים לעתיד לבוא ולהשפיע עליהם.

עמדת הרבנים - בשלבים הראשונים של תנועתו לא יצאו רבנים נגדו, רק לאחר שהתחוור לכמה מהם כי אינו המשיח המחודש, הם לא האמינו ואף התנגדו לו, על אף זאת ההנהגה הרבנית לא נקטה צעדים נגדו ולא נלחמה בחורמה בתנועתו.

המתנגדים – למרות היחס ההססני של הרבנים, הוא נתקל בכמה מתנגדים עקשניים שאמרו כי הוא נביא שקר ובכל זאת הצליח שוכר כחיל השני להתגבר מתנגדיו. העדר התנגדות חזקה ומתואמת של המנהיגים הרוחניים בתימן איפשרה לו לפעול במידות שונות של הצלחה עד שהעותו' הפסיקו פעילתו ולא הרבנים.

התומכים והפופולריות – כמה גורמים עיקריים סייעו לו להרחיב השפעתו: העדר התנגדות רצינית, כוחו הכריזמטי, יכולת הארגון ומאמצי הפרסום הנמרצים שלו. השפעתו הניכרת באה לידי ביטוי ברישומים ובספרים, באגדות עם שנוצרו סביבו, שירים שנכתבו לכבודו. השירים שחוברו לכבודו נכתבו בשפה העברית והערבית ורבים שרו אותם.

המוסלמים - הכחיל שקם לתחייה דיבר גם אל לבם של המוסלמים בתימן. מוסלמים רבים נהרו אחריו. הוא קירב את המוסלמים אליו בכך שניווט את ההתרגשות המשיחית שעורר בקרבם למטרותיו שלו. מוטב היה לו שהמוסלמים יהיו שותפים לתנועה היהודית ולא מתנגדים לה. בדרך זו יכול היה לשמור על בטחונם של היהודים. בניגוד לתעמולתו בקרב היהודים, בדברו אל המוסלמים נזהר לא לרמוז שהוא הגואל והציג עצמו לפניהם כמבשרו של משיח ושליחו של אליהו הנביא. כך נהרו אליו מוסלמים שהיו בעלי ציפיות משיחיות, מוסלמים אשר הושפעו מהלהט המשיחי של היהודים וששאבו עידוד מהטפותיו. אהדה זו כמובן לא היתה בקרב כלל המוסלמים, היו גם כאלו שהתנגדו לו כי לא הכריז בבירור שהמשיח הוא מוסלמי. אולם את שתיקת היריבים קנה בכסף.

נפילתו - נקודת המפנה התרחשה בעקבות "איגרת לתימן", אותה כתב מתנגדו יעקב ספיר. מאמינו החלו לפקפק ביכולתו להביא גאולה. מצב חדש זה הוליד ירידה בתרומות המעשר ובשל כך נכנס לקשיים כלכליים שבעקבותן לווה הלוואות שלא יכל להחזירן. כתוצאה מכך, איבד את התמיכה הפוליטית עליה נשען. את ימיו האחרונים עשה בתימן מבודד ומנודה מהקהילה. גלמוד הלך לעולמו ב1877.