שביתת הנשק של אלוהים – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מוטי (שיחה | תרומות)
מוטי (שיחה | תרומות)
שורה 6:
[[רדולפוס גלאבר]] (המוכר גם כראול גלאבר, [[985]]-[[1046]]) שהיה [[נזיר (נצרות)|נזיר]] ב[[מנזר קלוני]], כתב בכרוניקה Historiarum libri quinque ab anno incarnationis DCCCC usque ad annum MXLIV כי:
 
בשנת האלף לסבלות האדון ([[ישו]], כלומר שנת [[1033]] שהיא בדיוק אלף שנים אחרי צליבתו של ישו בשנת 33)<ref>היסטוריונים שמשווים את הטקסט הזה לטקסטים קיימים אחרים טוענים שגלאבר נטל לעצמו חרות בשינוי שנת הכינוס כך שתתאים למלאת 1000 שנה לצליבת ישו, ולדעתם הכינוס התקיים כנראה 4ב-7 שנים מוקדם יותר1027</ref>, אחרי מכת הרעב עליו סיפרתי ... הפירות גדלו בשפע והמחסור נסתלק. אז החלו ה[[בישוף|בישופים]] ו[[אב מנזר|אבות המנזר]], בהתחלה ב[[אקוויטן]], לכנס אסיפות [[קונציל]]ים. אליהם הביאו שרידי קדושים ([[רליקוויה|רליקוויות]]) משם התפשט המנהג דרך ארל וליון, לכל [[בורגונדיה]] ומשם התפשט בכל רחבי ארץ הפרנקים. הבישופים קבעו שצריך לקיים במקומות מסויימים קונצילים בהשתתפות גדולי הכנסייה וה[[מגנאט]]ים לשם דיון בהסדר השלום ובתיקון הדת. העם, כולל כל שכבותיו, התכנס בשמחה והיה מוכן להקשיב לדברי אנשי הכנסיה. בין היתר בגלל החשש שהאסונות שהתרחשו לא מזמן יחזרו וששפע המזון יעלם.
 
הייתה שם רשימה, מסודרת לפי פרקים, שבה הוטלו איסורים על עשיית דברים מסויימים והוטלה חובה לעשות דברים אחרים. הנושא המרכזי היה החובה לקיים שלום שלא יופר, כך שאלו שאינם נושאי נשק (אנשי העם ואנשי הדת) יוכלו ללכת בבטחה. שודדים יענשו בלי רחמים. מקומות קדושים של כנסיות יזכו למעמד "עיר מקלט" כך שמי שימלט לשם אדם, בלי חשיבות מהי אשמתו, לא ייפגע. החסינות היא לכולם חוץ ממי שהפר הסכם שלום זה, שאותו אפשר לקחת גם מאצל המזבח ולהענישו.