הבדלים בין גרסאות בדף "מלודי מייקר"

הוסרו 37 בתים ,  לפני 9 שנים
(הרחבה)
ב[[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה-60]] סיקר המגזין את "לונדון החוגגת" (Swinging London), עתירת האירועים והלהקות הצעירות כמו ה[[ביטלס]], [[האבנים המתגלגלות]], ה[[יארדבירדס]], [[ג'ימי הנדריקס]] ועוד. בראשית [[שנות ה-70 של המאה ה-20|שנות ה-70]] קידם המגזין להקות כ[[סטילי דן]], [[לד זפלין]], [[פינק פלויד]] ו[[דיפ פרפל]] ו[[זמר-יוצר|זמרים-יוצרים]] כ[[קט סטיבנס]], [[ניק דרייק]] ו[[סנדי דני]]. לקראת סוף העשור סיקר המגזין בהרחבה את [[רוק מתקדם|הרוק המתקדם]] וה[[גלאם רוק]]. בכך ביסס המגזין בעריכת ריי קולמן (Ray Coleman) עמדה כנגד ה[[פאנק (Punk)]], תוך תמיכה בכיוונים מוזיקליים "מסורתיים" יותר ומאמרי ניתוח אינטלקטואליים ורציניים.
 
אחד הכותבים הבכירים במגזין, ריצ'רד ויליאמס (Richard Williams), התנגד לגישה השמרנית של קולמן, שבעטיה, טען, איבד המגזין קוראים צעירים לטובת המתחרה, ה-"New Musical Express" {{כ}}(NME). ב-[[1980]] עזב ויליאמס את המגזין ובעקבותיו עזבו מספר כותבים ועורכים, חלקם ל-NME. ב-[[1981]] נאלץ קולמן עצמו לעזוב את מלודי מייקר. בראשית [[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות ה-80]] המשיכו מכירות המלודי מייקר לצנוח במקביל לפריחתו של NME.
 
[[1983]] מסמנת שינוי מגמה לכיוון [[מוזיקת פופ]]. כריכת המגזין הפכה צבעונית והוא החל לקדם להקות כגון [[דוראן דוראן]], [[יוריתמיקס]], [[קג'גוגו]] (שנוסדה דרך מודעה במלודי מייקר<ref>[http://www.kajagoogoo.com/history/history_01.html ההיסטוריה של קג'גוגו]</ref>) ו[[מועדון תרבות]]. ב-[[1984]] התמנה אלן ג'ונס (Allan Jones) לעורך ראשי, הוא השכיל לשלב במגזין סקירות על להקות "מחתרתיות" כגון [[הסמית'ס]] ו[[ניו אורדר]]. ב-[[1986]] הצטרפו למלודי מייקר כוחות חדשים, כותבים לשעבר ב[[פנזין|פנזינים]] אוניברסיטאיים (כמו "המוניטור" של [[אוניברסיטת אוקספורד]]) וכתבים שסיקרו [[היפ הופ]] מ-NME, שפרשו מהמגזין המתחרה על רקע התנערותו מ[[מוזיקה שחורה]] זו.