מתקן החקירות בזכרון יעקב – הבדלי גרסאות

:"הייתי יום וחצי בבית, ומשם שלחו אותי להתייצב בזכרון. זה היה בסיס צבאי סגור. כל יום עברתי ארבע חקירות. החקירות היו משפילות ומעליבות. קראנו למקום '''סטאלג זיכרון'''. כל הזמן ביקשו ממני לחזור על הסיפור. כל הזמן שאלו איך לא [[לוחם|נלחמתם]]? איך נפלתם בשבי? אולי לא דייקת? נדרשת להלשין על החברים שלך, לספר איך הם התנהלו בשבי. בשבי הסורי אתה מצפה שהסורי ינסה להוציא ממך כמה שיותר, ירביץ לך, ואתה תספר לו כמה שפחות, זה במסגרת כללי המשחק. כשאתה מגיע לארץ ומקבל את אותו יחס מאנשים פה, לזה אתה לא מצפה. ואז אתה קולט שלא מאמינים לך. אתה חוזר מראש עם [[פסיכולוגיה חברתית - מונחים|דימוי עצמי]] ירוד, ובמקום לשפר את הדימוי העצמי עסקו בלהוריד אותו."{{הערה|נאוה צוריאל [http://www.nrg.co.il/online/1/ART/842/735.html השבי השני], {{כ}}[[nrg מעריב|חדשות nrg]]}}

:"ביום ראשון התייצבנו בבית הבראה בזכרון יעקב. בית ההבראה היה מוקף בגדרות, ושוטרים של ה[[משטרה צבאית|משטרה הצבאית]] עמדו בפתח. כשהגיעו רוב האנשים, הבחנו בכך שהטייסיםש[[חיל האוויר הישראליהטייסים]] לא הגיעו, והתברר שהם סרבו לבוא למקום הזה. הם דרשו וקיבלו בית-מלון, כשלכל אחד מהם היה חדר, והם יכלו להביא לשם את בנות הזוג שלהן. ההפרדה הזאת בינינו לבין הטייסים היתה המכה השניה שקיבלנו. ההתייחסות היתה כזאת שצוות אוויר זה דבר אחד, ושאר החיילים זה דבר אחר. זה היה מאד משפיל.

:בבית ההבראה בזכרון יעקב חקרו אותנו בצורה נבזית. אף לא פעם אחת שאלו אותי איך אני מרגיש. כל מה שהם רצו לדעת היה מה אמרתי. לא האשימו אותנו בצורה ישירה, אבל החקירה היתה משפילה וקשה. לא היו לי רגשי אשמה על כך שנכנעתי ונפלתי בשבי. השוו אותנו באופן בולט לאוריל[[אורי אילן]], (נפל בשבי הסורי ב[[ינואר8 בדצמבר]] [[1955]], התאבד בכלא וכתב על פתק: '''לא בגדתי'''). היתה לי הרגשה מאד ברורה שבצה"ל היו יותר מרוצים אילו לא היינו חוזרים מהשבי. יותר פשוט לצה"ל להתמודד עם נפילת חייל מאשר עם נפילתו בשבי. גם לא צריך להתמודד עם אנשים, וגם לא עם הפשלות שצה"ל עשה. מי שנהרג – משלמים כסף למשפחתו, אבל מי שחוזר מהשבי, צריך לטפל בו. לא חשבו על זה ולא ידעו איך להתמודד עם זה."{{הערה|1=אירית ארד, [http://www.erim-pow.co.il/article.php?id=82 צה"ל ומשרד הביטחון אכזבו בגדול] אתר עמותת [[ערים בלילה]].}}