הבדלים בין גרסאות בדף "פתרון שתי המדינות"

מ (בוט החלפות: פלסטינ; {{הערות שוליים}}; הסרת רווח מיותר;)
(←‏היסטוריה: עריכה)
לאחר סיום [[מלחמת העולם הראשונה]] והתמוטטות [[האימפריה העות'מאנית]], ב[[אפריל]] [[1920]], חולקו ב[[ועידת סן רמו]] שטחי האימפריה העות'מאנית שנכבשו במלחמת העולם הראשונה בין [[מדינות ההסכמה]] המנצחות. [[בריטניה]] קיבלה את [[המנדט הבריטי|המנדט]] על [[ארץ ישראל]]. כמו כן, החליטה הוועידה לכלול ב[[מנדט]] את [[הצהרת בלפור]] ולהטיל על בריטניה, כמעצמה המנדטורית, את האחריות למימוש ההצהרה. על פי הנוסח ההתחייבות המקורי של המנדט אמור היה לקום [[בית לאומי לעם היהודי]] בארץ ישראל, בשטח בו ריבוניות כיום [[ישראל]], ממלכת [[עבר הירדן|ירדן]], [[הרשות הפלסטינית]] ו[[רצועת עזה]]. כבר בתחילת המנדט הפרידו הבריטים את שטחה של עבר הירדן מהשטח המקורי שיועד למדינה היהודית, והוא הובטח לישות ערבית לכשתקום. ב-[[1946]] קיבלה ממלכת ירדן עצמאות על שטח זה.
 
הדו"ח של [[ועדת פיל]] משנת [[1937]] המליץ על חלוקה נוספת של ארץ ישראל, והפעם, חלוקת השטח שנותר למדינה היהודית ממערב ל[[ירדן (נהר)|ירדן]], לאחר החלוקה הקודמת שניתקה ממנו את עבר הירדן, לשלושה חלקים: יהודי, ערבי ותחום קטן יחסית אשר ישאר תחת המנדט הבריטי או תחת שליטה בינלאומית, אשר יכלול בין היתר את [[ירושלים]]. הדו"ח אף כלל שינוי מהותי במדיניות הבריטית - ההצעה ל[[טרנספר]] 225,000 ערבים משטחי ארץ ישראל המערבית וזאת בניגוד להבנות [[1917]] כניסוחן ב[[הצהרת בלפור]]: "במפורש הובן ששום אפליה לא תעשה אשר תפגע לרעה בזכויותיהם האזרחיות או בזכויותיהם הדתיות של האזרחים הלא-יהודים אשר ישבו בארץ ישראל, או בזכויות ובסטטוס הפוליטי לו זוכים היהודים בכל ארץ אחרת". בצד היהודי היו חילוקי דעות בנוגע למסקנות הוועדה ולבסוף התקבלה הצעת החלוקה לבדהלשתי מדינות. בצד הערבי דחו את המסקנות וסירבו לחלוק את הארץ עם היהודים.
 
בשנת [[1947]] הוצע שוב לחלק את ארץ ישראל המערבית כחלק מ[[תוכנית החלוקה|תוכנית החלוקה של האו"ם]]. תוכנית זו הציעה לחלק את ארץ ישראל לשלושה אזורים כאשר שוב ירושלים תהיה בשליטה נפרדת, תחת שליטה בינלאומית. אף על פי שהצעה זו התקבלה על ידי ההנהגה היהודית כאשר הוצעה, ההצעה נדחתה מצד [[מדינות ערב]] ומצד הנהגת [[ערביי ישראל|ערביי ארץ ישראל]] אשר יצאו ל[[מלחמה]], תחילה ב[[היישוב|יישוב]] ומאוחר יותר ב[[מדינת ישראל]], לשם השתלטות ערבית על הארץ בכוח הזרוע. סופה של המלחמה ניצחון ישראלי והולדתוהקמת [[בעייתמדינת הפליטים הפלסטינים]] ובעיית [[הפליטים היהודים ממדינות ערב]]ישראל.
 
בישראל, מיד לאחר [[מלחמת ששת הימים]] העלה שר העבודה דאז [[יגאל אלון]] את [[תוכנית אלון]] שהמליצה לממשלה להעביר את רובם המוחלט של שטחי [[יהודה ושומרון]], [[רצועת עזה|חבל עזה]] ו[[סיני]] לתושבי האזור הערבים שיוכלו לבחור בין כינונה של ישות עצמאית לבין חבירה ל[[הממלכה הירדנית ההאשמית|ממלכה ההאשמית]]. תוכנית אלון לא התקבלה רשמית על ידי ממשלת [[לוי אשכול|אשכול]] ולא על ידי הממשלות שקמו אחריה. בד בבד הגיש חבר הכנסת [[אורי אבנרי]] הצעה לסדר היום של הכנסת לדיון ביוזמת הקמת מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו במלחמה. ההצעה נדחתה. בשנים הסמוכות לאחר המלחמה, הן בישראל והן בקרב הפלסטינים, ההתנגדות להקמת מדינה פלסטינית הייתה חוצת מחנות - [[ישעיהו ליבוביץ']], [[גולדה מאיר]] ו[[ישראל אלדד]] מהצד הישראלי, וגם הוועד המרכזי של [[פת"ח]] מהצד הפלסטיני, התנגדו כולם להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, מטיעונים שונים ועם תוכניות מדיניות חלופיות וסותרות - מ[[סיפוח]] מלא לישראל, דרך אוטונומיה חלקית לפלסטינים, ועד השבת השטחים שנכבשו ל[[ממלכת ירדן]]<ref name=segaljune>[[חגי סגל]], "בדרך לפלסטין", 5.6.2009, '''[[מקור ראשון]]'''</ref>.
רק בשנת [[1969]] החלו דיבורים מפורשים בחוגי [[אש"ף]] על האפשרות של הקמת מדינה פלסטינית. גם בישראל התפתחה ההתייחסות לרעיון כאל רעיון חיובי בראשית שנות השבעים, כאשר אנשי שמאל כמו [[לובה אליאב]], [[יוסי שריד]] ו[[שלמה אבינרי]] התייחסו בחיוב לרעיון - אם כי בקרב הממשלה שררה תמיד התנגדות להתבטאויות אלו. גם בסוף שנות השבעים עדיין התנגדו ב[[מפלגת העבודה]] לפתרון שתי המדינות ולמהלכי האוטונומיה שקידמו אותו. הסיסמה "ישראל, פלסטין - שתי מדינות לשני עמים" הומצאה על ידי [[רק"ח]] ו[[חד"ש]] והייתה לסיסמת הבחירות של חד"ש ב-[[1981]]. סקר דעת קהל משנת [[1978]] הציג 91% מהציבור הישראלי כמתנגדים להקמת מדינה פלסטינית<ref name=segaljune></ref>.
 
ההחלטות של מועצת הביטחון של האו"ם משנת [[1976]] תמכו ב"פתרון שתי מדינות לשני עמים" על סמך [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|קו הגבול אשרששורטט התהווהבהסכמי טרםשביתת 1967הנשק]] ואושר בהצבעה על ידי ארצות הברית. פתרון זה זכה לתמיכה גורפת ב[[העצרת הכללית של האומות המאוחדות|עצרת הכללית של האו"ם]] מאז אמצע [[שנות השבעים]]. הצעות שונות של מדינת ישראל לפלסטינים, כפי שהוצגו ב-[[1993]] על ידי [[שמעון פרס]] ו[[יצחק רבין]], ב-[[2000]] על ידי [[אהוד ברק]], ב-[[2008]] על ידי [[אהוד אולמרט]] וב-[[2009]] על ידי [[בנימין נתניהו]] כללו פיתרון של שתי מדינות לשני עמים.
 
ההחלטות של מועצת הביטחון של האו"ם משנת [[1976]] תמכו ב"פתרון שתי מדינות לשני עמים" על סמך [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|קו הגבול אשר התהווה טרם 1967]] ואושר בהצבעה על ידי ארצות הברית. פתרון זה זכה לתמיכה גורפת ב[[העצרת הכללית של האומות המאוחדות|עצרת הכללית של האו"ם]] מאז אמצע [[שנות השבעים]].
 
חלק מהפלסטינים, כמו גם חלק ממדינות ערב ציינו שהם היו מקבלים את "פתרון שתי מדינות לשני עמים" במידה ויתבסס על הגבולות אשר היו קיימים לפני [[1967]] (אך חלקם דורשים בנוסף את [[זכות השיבה]]). אף על פי כן, [[חמאס|ארגון החמאס]], [[חזבאללה|ארגון החזבאללה]] ו[[איראן]] ממשיכים לקרוא ל"שחרור" של כל שטחיה ההיסטוריים של פלסטין (ארץ ישראל) מ"הישות הציונית".
1,874

עריכות