רחוב שינקין – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט החלפות: אוכלוסייה; |
|||
שורה 9:
עם השנים שינה רחוב שינקין את אופיו, מרחוב של בעלי מלאכה למעונם של צעירים ו[[אמן (אמנות)|יוצרים]], שביקשו בו, תחילה, מקום מגורים זול, ושינו בהדרגה את אופיו. כמה בתי־עסק בולטים שנפתחו בו, ובהם גלריה "תת-רמה" וחנות התקליטים (ואחר־כך דיסקים וסרטי וידאו) "האוזן השלישית", הפכו את שינקין אתר מועדף על בתי־עסק ייחודיים, והרחוב הפך בהדרגה סמל ה[[תרבות]] התל אביבית הצעירה, הפתוחה והחופשית. עם השנים נדחקו בעלי המלאכה מן האזור וגם מספרן של החנויות הייחודיות התמעט, ובמקומן נפתחו בו חנויות רשת וחנויות מוצרי יוקרה, אך הרחוב עדיין משמש מוקד עניין לצעירים, בעיקר בשעות אחר־הצהריים ובמיוחד בימי שישי בשעות הבוקר והצהריים, כשאז נערכים בו לעתים [[מופע רחוב|מופעי רחוב]] והוא גדוש ערב־רב של ליצנים, נגנים, חסידי ברסלב ואחרים.
באזור רחוב שינקין מתגורר מספר רב של תושבים דתיים ו[[חרדים]], חלק גדול מהם [[חסידות גור|חסידי גור]], שנשלחו על ידי ה[[אדמו"ר]] של החסידות לשליחות במקום.
בלי קשר הכרחי למתרחש בו בפועל הפך רחוב שינקין סמל שהשתרש עמוקות בתרבות הישראלית ו[[סטריאוטיפ]] ה"שינקינאי" העמיק שורש וחל גם היום, כאשר
הוויית הרחוב מתוארת בסרט "[[הבועה]]" של [[איתן פוקס]] ו[[גל אוחובסקי]], והרחוב מוזכר תכופות ביצירות [[אמנות]]; בשיר "לב זהב" (מלים ולחן: דני שושן) מתגאה [[שרית חדד]] כי "אין לי שגעונות סטייל שינקין פלורנטין". דוגמה בולטת אחרת היא השיר "[[גרה בשינקין]]" שביצעה להקת [[מנגו (להקה)|מנגו]] ב-[[1989]]. השיר מדבר על צעירה שגרה בשינקין ו"שותה ב[[קפה תמר]]", שהוא מבתי הקפה הוותיקים ברחוב, ובו יושבים אישים ידועים, רובם בני גיל הזהב.
|