ארתור שפנייר – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
כמה תיקונים
Yonidebot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: יוהנס;
שורה 22:
במסגרת עבודתו ערך שפנייר רשימות של כתבי-היד העבריים שבספריית המדינה בברלין. כאשר הוקם [http://www.jnul.huji.ac.il/imhm/ המכון לכתבי-יד עבריים] ב[[ירושלים]],<ref>המכון לכתבי-היד העבריים בירושלים הוקם בשנת 1950. מטרתו הייתה לאסוף תצלומים של כתבי-יד עבריים בספריות בעולם, ולהעמידם לרשות החוקרים בארץ. בראשית קיומו היה המכון ברשות [[משרד החינוך והתרבות]], ובשנת 1962 הועבר לרשות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי ב{{ה|אוניברסיטה העברית בירושלים}}, (כיום – [[הספרייה הלאומית]]). אז השתנה שמו ל"מכון לתצלומי כתבי-יד עבריים", כדי להבחין בינו ובין מחלקת כתבי-היד המקוריים.</ref> נעזרו החוקרים [[נחמיה אלוני]] ו[[דוד שמואל לוינגר]] גם ברשימותיו של שפנייר, שאת תצלומיהן קיבלו מהנהלת הספרייה בברלין.<ref>‏על פי '''רשימת תצלומי כתבי-היד העבריים במכון, חלק א: כה"י בספריות אוסטריה וגרמניה''', מאת נ. אלוני וד. ש. לוינגר, מוסף לכתב-העת בחינוך ובתרבות, ירושלים תשי"ז, עמ' 22.‏</ref> בתמונה שמשמאל דף מרשימות אלה.
 
לאחר [[עליית הנאצים לשלטון]] בשנת [[1933]], נחקק ה[[חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי|חוק להשבת הפקידות המקצועית הלאומית על כנה]], אשר חִייב כל [[פקיד]] שאינו בן "[[הגזע הארי]]" לצאת לגמלאות. שפנייר, ששירת בצבא הגרמני ולחם בחזית במלחמת העולם הראשונה, היה פטור מחובה זו על פי סעיף-המשנה בחוק, אך בסוף שנת [[1935]], בעקבות [[חוקי נירנברג]], נאלץ לפרוש לגמלאות. שפנייר ניסה להעביר את רוע הגזירה והגיש הצהרה שמשפחתו ותיקה בגרמניה (להבדיל מיהודים שהיגרו בדורות האחרונים לגרמניה מ[[מזרח אירופה]]), אך ללא הועיל. במקומו התמנה [[יוהאנסיוהנס פול|יוהאנֶס פול]] (Pohl), חבר [[המפלגה הנאצית]].<ref>על יוהנס פול ועל פעילותו ב[[ביזה|ביזת]] אוספים וארכיונים יהודיים ראו דב שידורסקי, '''גווילים נשרפים ואותיות פורחות: תולדותיהם של אוספי ספרים וספריות בארץ ישראל וניסיונות להצלת שרידיהם באירופה לאחר השואה''', [[הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס]], [[ירושלים]] תשס"ח, עמ' 189–196, ISBN 9789654933353‏.</ref>
 
לאחר הפרישה הכפויה שב שפנייר לבית המדרש לחכמת ישראל, שבו למד בצעירותו.<ref>‏על פי ספרו של שוחוב, שפנייר שב לבית המדרש לחכמת ישראל בשנת 1935. על פי ה[[הספד]] של טויבלר (Täubler‏) – בשנת 1937. אולם גם תאריכים אחרים בהספד אינם מתיישבים עם מקורות אחרים, ונראה שטויבלר רשם את הדברים מזיכרונו.‏</ref> הוא שימש כמרצה וכספרן, ואף עסק במחקר, אולם גם פרק חדש זה בחייו נגדע. לאחר אירועי [[ליל הבדולח]] [[9 בנובמבר|9]]–[[10 בנובמבר]] [[1938]]) [[מעצר|נעצר]] שפנייר, עם אלפי יהודים גרמנים אחרים, ונכלא ב[[מחנה ריכוז|מחנה הריכוז]] [[זקסנהאוזן]]. הוא כתב ל[[יצחק משה אלבוגן|יצחק משה (איזמר) אלבוגן]], מורו ועמיתו לשעבר בבית המדרש לחכמת ישראל, וביקש את עזרתו. באותו זמן פעלה ב[[היברו יוניון קולג']] ב[[סינסינטי]] שב[[ארצות הברית]] תוכנית להצלת חוקרים יהודים [[פליט]]ים מ[[אירופה]]. הזמנת חוקרים לפרק זמן של שנתיים לפחות איפשרה להם לקבל [[ויזה לארצות הברית|אשרת כניסה לארצות הברית]] שלא במסגרת מכסות ההגירה. אלבוגן, שהיגר לארצות הברית בשנת 1938 בעזרת ההיברו יוניון קולג' ושלושה מוסדות אחרים, הופקד על בחירת המועמדים להצלה. שפנייר קיבל מינוי כמרצה ל[[ספרות חז"ל]] בהיברו יוניון קולג'. בזכות המינוי הצליח שפנייר להשתחרר ממחנה הריכוז, אך לא הצליח לקבל אשרת כניסה לארצות הברית. פקידי ההגירה נימקו את סירובם בטענה ששפנייר היה בראש ובראשונה [[ספרן]], ולא [[פרופסור]], ושבית המדרש שבו לימד לא היה ברמה האקדמית המקבילה להיברו יוניון קולג' (השלטון הנאצי הוריד את דרגתו של בית המדרש מ"בית ספר גבוה" ל"מכון").