פרקריה – הבדלי גרסאות

ברוב המקרים פרקריה הייתה מענק של אדמה מאת בעל אדמה אל מי שיעבד אותה (הפרקריסט), בלי שהבעלות תהייה בידי הפרקריסט אלא היא נשארה בידי המעניק. מהות המושג היא הארעיות שבהחזקת האדמה. פרקריה הוענקה למספר שנים או למשך ימי חייו של הפרקריסט או המעניק. הוענקה עבור שירותים שניתנו, בעיקר בשדה הקרב ועבור שירותים שהנותן ציפה לקבל בעתיד. גם אם הפרקריה הוענקה למספר דורות זה אחרי זה, המושג פרקריה הגדיר את האדמה כמוחכרת בידי מחזיק האדמה (הפרקריסט) ולא הייתה לו זכות בעלות או קניין עליה, הפרקריסט נהנה מיבולה ומהכנסות מהחלקה.

 

 

איכר שחש שעול המסים עליו (על אדמתו ועליו כבעל קרקע) כבד מדי היה יכול למסור את האלודיום שלו לבעל הווילה ולשמור לעצמו זכות שימוש מבלי לשלם מס.

 

==פרקריה לטובת הכנסייה==

 

{{ציטוט|תוכן="לאדון הקדוש ואבינו הנוצרי הבישוף ''(שם הבישוף)''.

להווי ידוע בציבור שבשם האל, אני ''(שם האדם)'' ואשתי ''(שם האישה)'' מסרנו על ידי מכתב זה, בשלמות , את נחלתנו ''(שם הנחלה)'' הנמצאת במחוז ''(שם המחוז)'', כולל כל מה שהיה לנו בתחום הנחלה, לכנסייה ''(שם הכנסייה)'' לכבודו של הקדוש ''(שם הקדוש)'' ומוסכם כי אתה קיבלת נחלה זו בשמה של הכנסייה המצוינת במסך זה.

 

 

בלי צורך בפניה לערכאות ובלי שליורשינו תהייה זכות תביעה מותר לכם להחזיק בנחלה זו עד עולם או לעשות בה כל שתחפצו לתועלת הכנסייה האמורה על פי בחירתכם. ולראייה יעיד מכתבנו זה.|מקור="Marculfi monachi formularum libri duo",}}

מקרה פרטי של פרקריה התפתח בתקופת [[קארל מארטל]] החל ב-[[716]]. הוא הגדיר סוג חדש של פרקריה, "פרקריה במצוות המלך", (preceria verbo regis) אלו היו אדמות מעובדות שהיו בבעלות כנסיות ומנזרים שאולצו בצו מלכותי לתת אותן לחיילים ופקידים שהמלך חפץ ביקרם והיה מעוניין להעניק להם נחלה. בתמורה לנחלה שניתנה כפרקריה קיבלה הכנסייה הגנה הן מצד המלך והן מצד הסניור שקיבל את האדמות. לעתים קיבל המנזר כפיצוי אדמת בור או אדמת יער במקום אחר, על מנת שיפתח אותה או יברא אותה. ההכנסות מנכסי הפרקריה במצוות המלך, אף כי הנכסים עצמם נשארו רשמית בידי הכנסייה או המנזר, ניתנו לפרקריסטים (מקבלי הנחלה). הפרקריסט היה אמור לשלם מס סמלי לבעלים והיה באופן רשמי בזיקת חסות אל בעלי הנחלה.

 

 

 

ב{{ה|קונציל הגרמאני}} ב-[[742]] התחייב השליט להחזיר פרקריות אלו למוסדות הכנסייתיים אולם לא מימש את ההחלטה. במקום זאת, בקונציליום שנערך שנה מאחר יותר, נקבע צנז (מס) שנתי בגובה של סולידוס אחד עבור כל משפחת חקלאים, שישלם הפרקריסט לבעלי האדמה במטרה להזכיר לצדדים מי הבעלים החוקיים של הנחלה אולם תקנה זו לא נאכפה. בצו המלכותי המכונה {{ה|קפיטולאר של הרסטל}} משנת [[779]] עשה [[קרל הגדול]] צעד להסדרת הנושא, וקבע שבמקום כסף (שלא היה בנמצא, וגם אם היה – היה קשה להפרד ממנו) ישלם הפרקריסט מעשר לכנסייה מיבול הפרקריה, בנוסף על המעשר שהיו האיכרים חייבים בו. הסדר זה התחשב בכמות היבול ובשנים בהם היבול היה דל וכך היה קל יותר ליישום, מה עוד שבמקרים רבים האיכר שילם את המעשר ישירות מה[[מנסוס]] שלו יחד עם המעשר בו היה חייב הוא עצמו.

 

==לקריאה נוספת==

*[[ אורה לימור]], [[יצחק חן]], ''' ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים''', כרך ב' – ממלכת הפרנקים, עמ' 319