הפנתרים השחורים – הבדלי גרסאות

החברים הבולטים בתנועה בתחילת דרכה היו: [[ראובן אברג'ל]], [[סעדיה מרציאנו]], [[צ'רלי ביטון]], [[רפי מרציאנו]], [[אלי אביכזר]], [[רוני הורביץ]], [[מאיר לוי]], [[כוכבי שמש]], [[דוד לוי (ממוסררה)|דוד לוי ממוסררה]] (לא חבר הכנסת), [[יעקב אברג'ל]], [[אליעזר אברג'ל]], [[קוקו דרעי]], ו[[קאקי דיין]]. אנשים אלו הצליחו להציףלהעלות אל פני השטח את מצוקת ה[[עוני]], הפער בין עניים לעשירים והיחסים העדתיים בחברה הישראלית. הם רתמו ציבור רחב להאמין כי תנועת המחאה תשפר את חייהם ואף הצליחו לגייס גורמים מעולם התקשורת דוגמת [[ברוך נדל]], [[חיים גורי]] ו[[עמוס קינן]] להגברת המודעות במאבק. ראובן אברג'ל נתן לתנועה את שמה בהשראת התנועה האמריקאית בעלת השם הזהה, בעקבות פגישה עם [[אנג'לה דייוויס]]. מצטרפים בולטים בהמשך היו [[אדי מלכה]], [[יעקב אלבז]] [[ויקטור אלוש]], [[מתיתיהו אוליאל]], ו[[דני סעיל]].

ב[[מרץ]]במרץ 1971, ביקשו ראשי התנועה לקיים [[הפגנה]], אך [[משטרת ישראל]] סירבה לתת רישיון לקיומה. לכןאי לכך, הפנתרים קיימו את ההפגנה ללא רישיון. אותה הפגנה לא חוקית זכתה לתהודה רבה. ראש הממשלה דאז, [[גולדה מאיר]], ראתה בראשי התנועה פורעי חוק וסירבה להכיר בהם כתנועה חברתית. בדיעבד התברר כי יחסה העוין של מאיר כלפי הפנתרים (וזכורה אמרתה "הם אינם בחורים נחמדים") הגביר את התרחבותה של התנועה{{מקור}}. עם זאת, ב[[אפריל]]באפריל 1971 פגשה מאיר חמישה ממנהיגי התנועה בלשכתה. הפגישה הייתה סוערת, ומאיר, נגררה לחילופי דברים קשים עם הקבוצה. מנהיגי הפנתרים יצאו פגועים ממפגשם היחיד עם ראש הממשלה, והמאבק החריף.

ב-[[18 במאי]] הגיע המאבק לשיאו. אלפי מפגינים התאספו ב[[כיכר ציון]] בירושלים והשמיעו קריאות נגד הקיפוח העדתי. המפגינים אף דרשו לשנות את שמה של הכיכר ל"כיכר יהדות המזרח". גם הפגנה זו התקיימה ללא רישיון. המשטרה שהגיעה לפזרה, נתקלה בהמון זועם, שהשליך אבנים ו[[בקבוק מולוטוב|בקבוקי תבערה]]. התוצאות היו קשות: [[שוטר]]ים ומפגינים נפגעו בהתנגשות, 20 אושפזו בבית החולים, ו-74 מפגינים נעצרו על ידי המשטרה. לאחר מחאה אלימה זו נעתרה הממשלה לדון ברצינות בטענותיהם של הפנתרים ואף הוקמה [[ועדה ציבורית]] למציאת פתרון למצוקתם. מסקנות ועדת הבדיקה העלו כי אכן שכבות רבות הופלו לרעה. בעקבות כך, הוגדלו באופן משמעותי תקציבי המשרדים שעסקו בעניינים חברתיים. כספים רבים הופנו לטיפול בשכבות המוחלשות. [[מלחמת יום הכיפורים]] שבאה לאחר האירועים העלתה בחזרה את נושא הביטחון לראש סדר העדיפויות של הממשלה והמשאבים שהוקצו בעקבות המלצות הוועדה הופנו לצורכי הביטחון.

לימים הפכה התנועה לתנועה פוליטית. לקראת [[הבחירות לכנסת ה-8]] בשנת [[1973]] התמודדה התנועה כמפלגה לכנסת ה-7, והייתה קרובה ביותר לעבור את אחוז החסימה, שעמד אז על 1%. התנועה קיבלה 13,332 קולות, שהם 0.9% מהקולות. בהמשך, אירעו סכסוכים ומאבקים פנימיים שגרמו לפיצול בה. חלק ממנהיגיה השתלבו במפלגות אחרות ודרכן קידמו את הנושאים החברתיים,; לקראת הבחירות בשנת 1977 [[סעדיה מרציאנו]] הצטרף ל[[מחנה של"י]] ונבחר לכנסת מטעמה. [[צ'רלי ביטון]] עמד בראש פלג של הפנתרים השחורים שיחד עם [[רק"ח]] הקימו את [[חד"ש]] והוא כיהן מטעמה בכנסת עד שנת 1992.

בשנת [[2008]] הקימו קבוצה של פעילים חברתיים בירושלים [http://glz.co.il/NewsArticle.aspx?newsid=23574], בראשותה של איילה סבאג (אחותו של סעדיה מרציאנו, ממייסדיה הראשונים של התנועה), מפלגה חדשה בשם "הפנתרים השחורים מודל 2008", שהודיעה על כוונתה להתמודד בבחירות לעיריית ירושלים. שורה של משוררים ואומניםואמנים הביעו את תמיכתם בהקמתה המחודשת של התנועה [http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/762/447.html]. אמנםאולם, התנועה הצליחה לגייס רק עשרת-אלפים שקלים מתוך העירבון הכספי על סך עשרים-ושלושה אלף שקלים הדרוש לשם התמודדות בבחירות, ולבסוף לא התמודדה בהן [http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3612521,00.html].