פתיחת התפריט הראשי

שינויים

←‏מפרכסת: כפילות עם הערך המורחב
 
הבדל שלישי נוגע לשאלה מהי רמת הטהרה הנדרשת מן האדם האוכל את המזון. החולין נאכלים גם על ידי טמא, כאמור. מי שהיה טמא, וטבל במקווה - נטהר, אבל עדיין קיימת בו טומאה מסוימת עד סוף היום (אדם זה נקרא '''טבול יום''', ראו להלן: דרכי היטהרות). במצב זה של טומאה קלה, רשאי הוא לאכול מעשר שני, אך לא תרומה. בסוף היום - יהיה מותר לו גם לאכול תרומה. לגבי רוב הטמאים, סוף היום משלים לגמרי את טהרתם, והם רשאים גם לאכול קודש. ברם, לגבי כמה מן הטמאים (זב, זבה, יולדת ומצורע. ראו לעיל: הדברים המטמאים) קבעה התורה שעליהם להביא קרבן להשלמת טהרתם. עד הבאת קרבנם הם מוגדרים כ'''מחוסר כיפורים''', ואסורים לאכול קרבן או להיכנס ל[[בית המקדש]]<ref>משנה מסכת נגעים פרק יד משנה ג: "טבול יום - אוכל במעשר, העריב שמשו - אוכל בתרומה, הביא כפרתו - אוכל בקדשים". מסכת ברכות פרק א משנה א: "מאימתי קורין את שמע בערבית? משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן".</ref>.
===מפרכסת===
 
ה[[משנה]] ב[[מסכת חולין]]{{הערה|{{בבלי|חולין|קיז|ב}}.}} פוסקת שבהמה טמאה שנשחטה על ידי יהודי, או בהמה טהורה שנשחטה על ידי גוי ועדיין [[מפרכסת]] מטמאת טומאת אוכלים אבל לא [[טומאת נבלה]].
 
לפי הסברו של [[רש"י]], בעל חיים המטמא טומאת אוכלין, הוא רק בעל החיים שנשחט כראוי שחיטה כשרה, מכיוון שלוּ הייתה זו בהמה טהורה שנשחטה על ידי יהודי, הייתה היא כשרה לאכילה. באופן כזה ניתן להחשיב את בעל החיים ל"אוכל", בשתי האופנים הבאים:
 
::*אם יהודי שחט אותה, ניתן להחשיבה כאוכל, אם היהודי [[מחשבה (הלכה)|חשב]] במחשבתו שהשחיטה היא לצורך אכילת הגוי. ליהודי יש כח רוחני להפוך בהמה ל"אוכל" על ידי שחיטה, שכן לעם ישראל הותרה בהמה מיד עם שחיטתה, עוד לפני גמר מותה.
 
::*באופן דומה, אם גוי שחט בהמה לצורך יהודי, נחשבת הבהמה עם שחיטתה ל"אוכל", שכן מכיוון שהבהמה מיועדת ליהודי, שלו הותרה הבהמה בשחיטה, ניתן להחשיב את הבהמה כאוכל למרות שבאופן ספיצפי זה הבהמה אינה כשרה לאכילה.
 
==שומר==
[[קובץ:Roast chicken.jpg|שמאל|ממוזער|250px|עור בעל החיים, משמש כשומר]]
1,654

עריכות