הפצצה טקטית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 27:
בפרוץ [[המלחמה הפטריוטית הגדולה]] הרוסים לא היו מוכנים כלל למערכה, והסתמכו לשם הפצצה טקטית על מטוסים ישנים ואיטיים כגון [[פוליקרפוב Po-2]] ו-[[I-153]]. בשל האבדות הגבוהות ייצורם של מטוסים ישנים אלו קיבל עדיפות גבוהה. בהמשך הלחימה יוצרו מטוסים כמו [[איליושין Il-2|Il-2]] ו-[[Pe-2]] בכמויות גדולות אשר העלו את איכות וכמות התקיפות הקרקעיות נגד כוחות הקרקע הגרמניים (ה[[וורמאכט]]).
חיל האוויר הבריטי נלחם בכוחות הגרמנים בזירת אפריקה בעיקר.
במהלך [[הפלישה לנורמנדי]] מבנים של מפציצים כבדים התקיפו סוללות [[ארטילריה]] ואנטנות [[מכ"ם]] לאורך החוף. לאחר הפלישה מפציצים כבדים אלו התקיפו עמדות אויב והחליפו למעשה את המפציצים הקלים <!-- למה? --> בתפקידי תקיפת הקרקע עד אשר נבנה שדה תעופה על אדמות [[צרפת]] שיכול לתת את המענה לכוחות הקרקעיים.
שורה 33:
חיל האוויר האמריקאי הסתמך על מטוסי קרב שנשאו חימוש ופצצות כדי לתקוף כוחות קרקעיים, הבולט מביניהם הוא ה[[P-47 ת'נדרבולט|רפבליק P-47 ת'נדרבולט]], שהכוח והעמידות שלו התאימו לחיפוי אווירי צמוד. ב[[המערכה האווירית בזירה הפסיפית|זירת האוקיינוס השקט]] השתמש חיל הים האמריקאי במפציצי צלילה כגון ה-[[SBD]] כדי לפגוע בספינות ובמטרות קרקעיות כאחד. לאחר הופעתו של ה-[[F4U Corsair| F-4U קורסייר]] הוא הפך במהרה למטוס התקיפה העיקרי של הצי והנחתים.
במהלך שנת 1943 חילות האוויר ה-12 וה-15 של בעלות הברית יצאו ב[[מבצע חנק]] במטרה לפגוע באספקה לכוחות האויב בצפון [[איטליה]] ולשבור את הקיפאון בלחימה הקרקעית. המבצע קדם והשתלב לתוך [[מבצע דיאדם]]
===מלחמת קוריאה===
| |||