ניהול סיכונים פיננסיים – הבדלי גרסאות

'''ניהול סיכונים פיננסיים''' מהווה חלק בלתי נפרד מ[[ניהול סיכונים|ניהול הסיכונים]] ב[[תאגיד]].

בדומה לניהול סיכונים במובנו הכללי, גם בתחום הפיננסי נדרשת החברה להגדרת הסיכון, מדידתו ופעילות להקטנתו. חלק נכבד מהסיכונים הפיננסיים ניתן ל[[גידור]] על ידי שימוש ב[[מכשיר פיננסי|מכשירים פיננסיים]] מתאימים. מאחר שלכל הגנה כזו קיימת עלות, מתפקידו של מנהל הסיכונים להחליט על רמת ההגנה המתאימה.

כדוגמה לסיכונים פיננסיים ספציפיים ניתן למנות עלייה בשער ה[[ריבית]] או עלייה בשיעור ה[[אינפלציה]] (לחברה לווה), עליית מחירי [[חומר גלם|חומרי גלם]], ירידה בשערי [[מטבע חוץ]] (ליצואנים) ועוד.

הפופולריות בטיפול בנושא הסיכונים הפיננסיים בחברות/תאגידים גוברת ככל שתנודות המחירים בשוקי ההון, המט"ח, הקומודיטיס (חומרי גלם) והריבית גוברות. תנודות אלה נמדדות באמצעות סטיות תקן שהינן המדד המרכזי לקביעת סיכוני שוק.

ברחבי העולם קיימת בשנים האחרונות נטייה ל[[רגולציה]] מוגברת בתחומי הסיכון הפיננסי של חברות.

 

גם בחברות שאינן בנקאיות קיימת נטייה רגולטורית להגברת ניהול הסיכונים. ב[[ארצות הברית]] מחייב ה-[[SEC]]‏‏<ref>‏רשות ניירות הערך בארצות הברית‏</ref> את החברות הציבוריות לדווח על סיכוני שוק ממסגרת דו"ח K{{כ}}-10. בישראל, בעקבות דו"ח [[ועדת גלאי]], הנהיגה רשות ניירות ערך בשנים האחרונות חובה לדווח במסגרת דו"ח הדירקטוריון על החשיפה לסיכוני שוק ("דיווח איכותי בדבר חשיפתה של החברה לסיכוני שוק ודרכי ניהולם") וכן לנקוב בדוחו"ת הכספיים בשמו המפורש של האחראי בחברה לניהול סיכונים.