הבדלים בין גרסאות בדף "חוות סג'רה"

נוספו 593 בתים ,  לפני 9 שנים
באותה שנה הקימה [[חנה מייזל שוחט]] יחד עם קבוצת בחורות קבוצת עבודה של בחורות במטרה לטפח חלקת אדמה בשטח החווה. הירקות והפרחים שהניבה החלקה תוך זמן קצר הוכיחו כי ביכולתן לגדל גידולים חקלאיים ולהיות פרודוקטיביות וחיוניות למשק. <ref>מוקי צור, תאיר זבולון וחנינא פורת, '''כאן על פני האדמה''', ת"א: [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], תשמ"א.</ref>
 
החווה הביאה על חברת יק"א הפסדים כספיים אשר גרמו לה למכור את החווה לחברת "[[נטעים (אגודה)|נטעים]]". בקיץ 1913 נחתם בראשי פרקים חוזה בין יק"א ואגודת נטעים למכירת 7910 דונם, אשר כמחציתם היו נטועים [[שקד]]ים, [[זית]]ים ו[[אקליפטוס]]ים, ביחד עם מבני החווה. נטעים ביקשה להקצות חלק מהשטח להרחבת המושבה ובשאר להקים מטעים שימכרו לרוכשים פרטיים. כבר באותהבסוף שנהשנת 1913 החל לפעול מרכז הנטיעות של נטעים בסג'רה. בתחילת העבודה הועסקו על ידי נטעים 40 פועלים יהודים ועשרה ערבים ובהמשך עלה מספר הפועלים היהודים ל-67 ומספר הפועלים הערבים ל-15. בתחילת 1914 דרשו פועלי העלייה השנייה שהאגודה תעסיק יהודים בלבד ובעקבות סירוב האגודה הכריזו על שביתת פועלים. הפועלים השובתים השחיתו ציוד של החברה, איימו על מנהל החווה ואף היכו את אחד המשגיחים {{הערה|יוסף כץ, אברהם רובינשטיין, '''בשבילי התחייה''', אוניברסיטת בר־אילן, 1989, עמוד 65}}. השביתה לא הצליחה לשנות את מדיניות החברה, ולכן רובם עזבו {{הערה|{{דבר|חיים שורר|סג'רה|1962/09/28|00204}}}}.
 
באוקטובר [[1914]] נחתם החוזה המלא והחווה עברה לידי חברת "[[נטעים (אגודה)|נטעים]]", אשר ביקשה להקצות חלק מהשטח להרחבת המושבההסופי {{הערה|יוסף כץ, אברהם רובינשטיין, '''בשבילי התחייה''', אוניברסיטת בר־אילן, 1989, עמוד 54}}. שביתת פועלים כנגד כוונת אגודת נטעים לנהל את החווה מתוך שיקולים כלכליים בלבד, לא הצליחה לשנות את מדיניות החברה, ולכן רובם עזבו{{הערה|{{דבר|חיים שורר|סג'רה|1962/09/28|00204}}}}. מטעם נטעים ניהל את המשק המעורב בחווה האגרונום אוריה פלדמן{{הערה|{{תדהר|3|1268|אוריה פלדמן}}}}. במהלך [[מלחמת העולם הראשונה]] החווה ננטשה.
 
ב-1944 רכשה [[הקרן הקיימת לישראל]] את החווה. בשנת 1956 הוקם במקום מוסד חינוכי בשם "חוות השומר" שהפך בשנות ה-80 לבסיס צבאי.