הבדלים בין גרסאות בדף "מוזיקה תוכניתית"

בבסיס הרעיון נמצאת ההנחה שיצירה מוזיקלית יכולה לבטא ולתאר יצירה ספרותית, רעיון [[פילוסופיה|פילוסופי]], סיפור אישי, יצירה מן ה[[אמנות פלסטית|אמנות הפלסטית]], וכו', זאת בעזרת טכניקות חיבור שונות (תזמור מיוחד, [[מרקם]], צבעוניות, שימוש ב[[מוטיב (מוזיקה)|מוטיבים]] מיצגים ועוד). מאחר שמוזיקה תוכניתית מקושרת באופן בלתי נפרד לדימוי מוחשי אחר, היא הופכת ל[[מוזיקה מופשטת]] פחות מאשר יצירה מוזיקלית לא-תוכניתית, והיא ההיפך מ[[מוזיקה אבסולוטית]]. המוזיקה התוכניתית מדגימה אולי בצורה הבולטת ביותר את העושר המוזיקלי ואת האפשרויות להעביר רעיונות בעזרת צלילים בלבד, ולגרום גם לכך שהיצירה המוגמרת, הסופית, תשלוט לגמרי בתוכן ובמידה מסוימת תהיה אף עצמאית ומשוחררת ממנו.

ב[[מוזיקה מערבית|מוזיקה המערבית]], המוזיקה התוכניתית (שאינה [[מוזיקה ליטורגית|ליטורגית]], [[אופרה|אופראית]] או קולית) הפכה נפוצה בעיקר מהמאה ה-19 ואילך, אך גםהיה לה קיום לפני כן היא התקיימה. ישנן כמה דוגמאות ידועות מלפני המאה ה-19: [[קונצרטו|הקונצ'רטי]] המפורסמים של [[ויולדי|ויואלדי]] (ארבע העונות) גם הם מוזיקה תוכניתית מובהקת, ולכל [[קונצרטו|קונצ'רטו]] נתן המלחין תיאור-סיפורי קצר המשקף את המופיע בפרק בעזרת [[תצליל|תצלילים]] ו[[מוטיב (מוזיקה)|מוטיבים]]ומוטיבים. דוגמה קלאסית נוספת היא ה[[סימפוניה]] השישית "[[הסימפוניה השישית של בטהובן|הפסטורלית]], "הפסזטורלית" מאת [[בטהובן]], שבה לכל פרק ניתן תיאור על הסצנה התוכניתית המתרחשת בו כגון "הסערה", "שמחת האיכרים" "זרימת המים בפלג" וכו'.

החל מן המאה ה-19 גם נפוצה ה[[סוגה]] שנקראת [[פואמה סימפונית]], שמתמצתת את רעיון המוזיקה התוכניתית. מאחורי כל פואמה סימפונית עומדת (כמעט תמיד) [[יצירה ספרותית]] ידועה ומפורסמת, שעל המלחין להגיש באמצעות המוזיקה, ללא שירה או הקראה של הטקסט המדובר. מלחינים ידועים שכתבו פואמות סימפוניות הם [[פרנץ ליסט|ליסט]], מפתח הז'אנר העיקרי, [[פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי|צ'ייקובסקי]] בפואמות סימפוניות כמו [[רומיאו ויוליה]] הידועה, [[ריכארד שטראוס]] בפואמות מפורסמות כמו [[טיל אוילנשפיגל]], ומלחינים רבים אחרים.