קבוצת F/64 – הבדלי גרסאות

סוף [[שנות ה-20]] ותחילת [[שנות ה-30]] הייתההיו תקופה של אי שקט חברתי ו[[כלכלה|כלכלי]] ב[[ארצות הברית]]. ארצות הברית סבלוסבלה מ[[השפל הגדול]], ואנשים ביקשו מעט הפוגה מתלאות היום-יום.

אמריקה המערבית נתפסה כבסיס שממנו תבוא ההתאוששות הכלכלית, בעיקר בזכות [[סכר הובר]] שסיפק עבודות רבות לציבור. הציבור חיפש תמונות וחדשות מהמערב, כיווןשנתפס שתפסוכאי אותו כפיסתשל תקווה בזמןבתקופה קשה העגוםועגומה. הםהקהל נמשכונמשך יותר ויותר אל תמונות של צלמים כמו [[אנסל אדמס]], אשר תמונותיו המפורטות מאד היו עדות מצולמת להשראה ולגאולה.

במקביל, החלו [[פועל|פועלים]] מכל רחבי ארצות הברית להתאחד ולדרוש תנאי שכרעבודה ועבודהושכר טובים יותר. הייתה תנועה גוברתגדלה והולכת בקרב המדוכאיםהפועלים העניים שקראה כלכליתלהתאגד להתאחדלמען בסולידריותהסולידריות ובכוחוכוח מיקוחהמיקוח, וצלמים רבים השתתפו במאבקים אלו.

זמן קצר לפני שקבוצת F/64 הוקמה, [[אדוארד וסטון]] הלך לפגישה ב[[מועדון ג'ון ריד]], שהוקם על מנת לתמוך באמנים ו[[סופר|סופרים]] [[מרקסיסט|מרקסיסטים]]. הנסיבות לא רק שגרמוגרמו לקבוצה של בעלי דעות דומות להתאחד סביב אינטרס משותף, אלא גם היוו בסיס לאיךלדרכה שאותה קבוצהשל תפסההקבוצה במהולמה עליהשבחרה להשקיעלהתמקד מאמץבו.

בזמן שכל השינוי החברתי הזה התרחש, צלמים נאבקו להגדיר מחדש איך המדיום שלהם אמור להראות המדיום שלהם ומה הוא אמור לייצג. עד שנות ה-20, אסתטיקת הצילום הסטנדרטית הייתה האסתטיקה של זרם הפיקטוריאליזם, שהיה מונהג על ידי צלמים כמו [[אלפרד סטיגליץ]]. לקראת סוף שנות ה-20 חל שינוי קטן, שבא בעקבות צלמים כמו [[פול סטרנד]] ו[[אימוג'ן קנינגהם]], אבל עד סוף העשור היה ברור שאין יורש לפיקטוריאליזם כסטנדרט ויזואלי משותף. צלמים כמו וסטון היו עייפים מנקודת המבט הישנה, והיו להוטים לקדם את החזוןחזונם החדש שלהם.