המספר הקסום שבע, פלוס או מינוס שתיים – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
IrisG (שיחה | תרומות)
אין תקציר עריכה
IrisG (שיחה | תרומות)
מ קישורים פנימיים
שורה 1:
{{בעבודה}}
'''המספר הקסום שבע, פלוס או מינוס שתיים: מגבלות מסויימות על יכולתנו לעבד מידע''' (באנגלית: The Magical Number Seven, Plus or Minus Two: Some Limits on Our Capacity for Processing Information){{הערה|Miller GA, [http://www.psych.utoronto.ca/users/peterson/psy430s2001/Miller%20GA%20Magical%20Seven%20Psych%20Review%201955.pdf The Magical Number Seven, Plus or Minus Two: Some Limits on Our Capacity for Processing Information], '''Psychological Review''' 1956;101:343-352}} הוא אחד המאמרים המצוטטים ביותר בתחום הפסיכולוגיהה[[פסיכולוגיה]]. הוא פורסם בשנת 1956 על ידי ה[[פסיכולוגיה קוגניטיבית|פסיכולוג הקוגניטיבי]], [[ג'ורג' א. מילר]] מן המחלקהה[[מחלקה]] לפסיכולוגיה באוניברסיטתב[[אוניברסיטת פרינסטון]], ופורסם בירחוןב[[ירחון]] Psychological Review. המאמרה[[מאמר]] לכאורה טוען כי מספר האובייקטים שיכול אדם ממוצע להחזיק ב[[זיכרון עבודה]] הוא 7 ± 2. למסקנה זו מתייחסים לעיתים בכינוי "מספר 7 הקסום של מילר" (Miller's magic 7).
 
מחקרים שנערכו לאחרונה הראו כי המסקנה באשר ליכולת זיכרון העבודה האנושי היא תוצאה של פרשנות שגויה למאמרו של מילר, וכי המספר הנכון הוא בין שלוש לארבע.
 
==המאמר של מילר==
במאמרו, מילר דן בצירוף מקרים בין הגבולות של שיפוט אבסולוטי חד-מימדי לבין מגבלות זיכרון לטווח קצר. במטלה של שיפוט אבסולוטי חד-מימדי מוצגים לאדם מספר [[ גירוי (פסיכולוגיה)|גירויים]] המשתנים במימד אחד (לדוגמה, 10 צלילים המשתנים אך ורק ב[[גובה (מוזיקה)|גובה]]) ומגיב לכל גירוי בתגובה מתאימה (אשר נלמדה לפני כן). הביצועים של בני אדם כמעט מושלמים עד ל-5 או 6 גירויים שונים, אולם קיימת ירידה בביצועים ככל שמספרם עולה. ניתן לתאר מטלה זו כמטלת העברת מידע: התשומה היא אחת מתוך n גירויים אפשריים, והתוצר הוא אחד מתוך n תגובות אפשריות. המידע הכלול בתשומה יכול להיקבע על ידי מספר החלטות בינאריות שיש להחליטן כדי להגיע לגירוי הנבחר, והדבר נכון אף באשר לתגובה. לכן, ניתן לאפיין את הביצועים המיטביים של אנשים בשיפוט אבסולוטי חד-מימדי כקיבולת ערוץ מידע עם 2 עד 3 [[סיבית|סיביות]] מידע, המתאים ליכולת להבדיל בין 4 עד 8 אלטרנטיבות.
 
המגבלה הקוגניטיבית השנייה שבה דן מילר היא [[טווח הזיכרון]]. טווח הזיכרון מתייחס לרשימה הארוכה ביותר של פריטים (למשל, ספרות, אותיות, מילים) שעליה יכול אדם לחזור בסדר נכון, מיד לאחר שהוצגה לו, ב-50% מן הניסיונות. מילר מצא כי טווח הזיכרון של אנשים בוגרים צעירים הוא בערך 7 פריטים. הוא הבחין כי טווח הזיכרון הוא בערך שווה לגירוי עם כמות מידע שונה במידה רבה – לדוגמה, כל סיפרה על [[בסיס בינארי]] היא בגודל סיבית אחת ; ספרות ב[[השיטה העשרונית|שיטה העשרונית]] היא בגודל 3.32 סיביות; בכל מילה כ-10 סיביות. מילר הסיק מכך שטווח הזיכרון אינו מוגבל במונחי סיביות אלא במונחי "נתחים" (chunks) – יחידות זיכרון. נתח הוא היחידה המשמעותית הגדולה ביותר שאותה יכול האדם לזהות במידע המוצג לו – לכן, כמות המידע שתיזכר תלויה במה האדם מחשיב כנתח זיכרון בודד. לדוגמה, מילה עשויה להוות יחידת זיכרון בודדה לאדם שהוא דובר השפה, אך היא עשויה להתפרק לאותו מספר יחידות זיכרון כמספר האותיות המרכיבות את המילה לאדם המזהה את האלפבית אך השפה כלל אינה מוכרת לו.
 
מילר הודה בכך שהיחס שבין מגבלות שיפוט אבסולוטי חד-מימדי לבין [[זיכרון לטווח קצר]] הוא מקרי בלבד, כיוון שרק המגבלה הראשונה, ולא השנייה, יכולה להיות מאופיינת במונחי תאוריית מידע (זאת אומרת, כמספר סיביות קבוע פחות או יותר). לכן, אין כל דבר "קסום" במספר 7, ומילר עשה שימוש בביטוי אך ורק באופן תאורטי. למרות זאת, הרעיון של "המספר הקסום 7" העניק השראה לתאוריות רבות, באיכות טובה יותר ופחות, באשר למגבלות יכולת ה[[הכרה]] בבני האדם.
 
=="המספר הקסום שבע" ויכולת זיכרון העבודה==