דרך יריחו – הבדלי גרסאות

בימי [[התקופה העות'מאנית בארץ ישראל|העות'מאנים]] ו[[המנדט הבריטי]] החלה הדרך לקבל ציביון עירוני יותר, בעיקר כשנוסדה שכונת [[א-טור (ירושלים)|א-טור]] על [[הר הזיתים]] ואוכלוסיית העיר גדלה. הדרך שימשה כנתיב ראשי לים המלח, ל[[יריחו]] וכן לישובליישוב העברי [[בית הערבה]]. לשיאה הגיע דרך יריחו בתקופת השלטון הירדני על [[מזרח ירושלים]]. הדרך שימשה עורק תחבורה ראשי ממרכז העסקים בסביבות [[שער הפרחים]] ו[[רחוב צאלח א-דין]], לעבר [[גשר אלנבי]] ומרכז הממלכה הירדנית ב[[עמאן]]. הדרך מוזכרת בשיר [[ירושלים של זהב]] אשר נכתב באותה תקופה, כדרך אשר שממה מנוסעיה היהודים, אשר היו מנועים לנסוע בה בדרכם לים המלח במשך 19 שנים. לאחר איחוד שני חלקי ירושלים ב[[מלחמת ששת הימים]], חזרה הדרך לשמש ישראלים רבים בדרכם לים המלח ו[[אילת]] והמשיכה גם לשמש פלסטינים ועולי רגל נוצרים, לכיוון יריחו וגשר אלנבי.

עם פרוץ ה[[אינתיפאדההאינתיפאדה הראשונה]] ב-[[1987]], יחד עם סלילת תוואי כביש 1 מ[[הגבעה הצרפתית]] ל[[מעלה אדומים]], ירדה בצורה חדה כמות הישראלים אשר השתמשו בדרך יריחו כנתיב תחבורה לים המלח. סלילת '''מנהרת הר הצופים''' ובניית [[גדר ההפרדה]] מסביב לירושלים, צימצמו עוד יותר את חשיבותה של דרך יריחו, הן לפלסטינים והן ליהודים, כנתיב תחבורה לכיוון מזרח. יחד עם זאת, גידולן של השכונות [[ ראס אל עמוד]] וא-טור ובנייתה של השכונה היהודית [[מעלה הזיתים]], יחד עם תנועת המבקרים לכנסיות בהר הזיתים וביתו[[בית הקברות בהר הזיתים|בית הקברות היהודי]] שם, העצימו את תהליך השינוי של דרך יריחו, מכביש בינעירוני המקשר את העיר עם ירדן, לדרך עירונית ירושלמית המשמשת ערבים ויהודים כאחד.